כשהודים התחילו לעקוב אחרי
הודים התחילו לעקוב אחרי. לא, לא מדובר בהתקף פרנויה. זה קרה לפני בערך שבועיים כאשר הציפור במכשיר החכם שלי צייצה כי ארגון בשם Indians for Israel החלו לעקוב אחר חשבון הטוויטר שלי. למחרת, שני הודים נוספים החלו אף הם לעקוב אחר החשבון שלי ובשבוע שעבר, עת פרסמתי מאמר אודות דיפלומטיה דיגיטאלית, כמעט כל המגיבים היו מהודו כולל אבסר אחמד ו ראבי סינג.
שינוי זה איננו דבר של מה בכך. המשמעות היא שקהל הקוראים של המאמרים והבלוגים שלי התרחב משמעותית וכולל גם חברים מתת היבשת. כעת, מוטלת עלי החובה לפנות לקהל קראים זה, לטפח אותו ולספק את צרכיו השונים. השאלה היא כיצד? הרי מה יודע אני על הודים? האם הם מתעניינים בחדשות מן הארץ? באיזו מידה הם מעורים בנעשה בארץ? מה טיב היחסים בין ישראל להודו? מיהו אותו ארגון Indians for Israel? אם מדובר בארגון של ציונים נלהבים מדלהי אולי הגיע העת למתן מעט את הטון הפוסט ציוני עוכר ישראל שסיגלתי לעצמי. אם זהו ארגון נוצרי שמאמין בתחיית המשיח, אולי יש כתוב תכנים המדגישים את הכבוד הרב שאני רוחש לאחינו הנוצרים.
הדילמה בפניה אני ניצב אינה מאפיינת רק את הפינה הקטנה שלי בחלל הקיברנטי. היא מדגימה בזעיר אנפין את התהליכים המרכזיים המתרחשים כיום בעולם העיתונות המקוונת והם רודנות המספרים ותהליכים של האחדה וביזור.
כפי שתפוצת העיתון הכתיבה במידה רבה את הנושאים שעיתוני הדפוס סיקרו ואת הטון שסיגלו, כמות הקלקות על כותרות מסוימות באתרי החדשות מכתיבה את סדר היום שמציגה העיתונות המקוונת. חוקרים רבים טוענים כי העיתונות המקוונת נשלטת כיום ע"י הרודנות של המספרים בעוצמה כפולה ומכופלת מזו שאפיינה את עיתונות הדפוס. אין עוד עניין בתוכן, עומק או נטייה פוליטית. אם כתבה אודות שתלי סיליקון מתבררת כפופולארית יותר ממאמר מערכת אודות כשלי המשטרה הרי שהסיליקון יפרוץ לקדמת הבמה והמשטרה תיוותר אי שם בארכיון האתר. ניתוחים שכאלו הינם מופרזים להערכתי. קשה לי להאמין כי אנשי הרשת מכורים יותר למספרים מאנשים הפועלים במדיומים אחרים. הרייטינג שולט בטלוויזיה, התפוצה בעיתונות המודפסת.
אך יש להודות כי קיים הבדל מהותי בין העיתונות המקוונת לזו של הדפוס והיא המיידיות של המספרים. הרייטינג של כל כתבה, מדור וכתב מתקבל מיידית. לא צריך לחכות לסקר טלפוני אודות העמדות של קוראי העיתון או לנתוני התפוצה שמגיעים אחת לכמה חודשים. בנוסף, מדובר במדגם של אלפי קוראים שבזמן אמת מדרגים את התכנים לעומת אותם 500 משפחות שקובעות את גורלנו במדיום הטלוויזיוני. ככל שהנתונים זמינים יותר ומיידים ההתמכרות להם גדלה. ומי כמוני יודע שהרי מדי כמה דקות אני נכנס לאתר שלי רק כדי לבדוק עם עוד נפש אבודה שוטטה לה במרחבי הרשת ומצאה עצמה בעולם שלי.
זו כנראה הסיבה לכך שבמקביל לפוסט זה אני מכין שני מאמרים אודות יחסי ישראל הודו.
התהליך השני הוא של ביזור והאחדה של קהל הקוראים. ביזור מלשון פיזור קהל הקוראים והגולשים על פני מאות ואלפי אתרים ומקורות מידע. בשנים האחרונות כמות הולכת וגדלה של קוראים צורכים תוכן מערוצי חדשות אלטרנטיביים בלוגים, בין אם מדובר בבלוגים בודדים, אתרים מבוססי בלוגים (כמו Huffington Post) או בלוגוספרות (כמו Café The Marker). בלוגים נהיו חלק כה מהותי מחיי הגולשים ועל פי הערכות שונות בכל חצי שניה נפתח בלוג אי שם בעולם. מספר הבלוגים ברשת חצה לא מזמן את רף ה- 152 מיליון.
לצד התפזרות הקהל על פני האתרים הרבים, צצים להם ברחבי הרשת גם איים שמלקטים המוני קוראים. כך במקרה של אתר ה Guardian הבריטי. לאחרונה גיליתי כי למוסד הבריטי המפואר הזה, ה"שומר" (Guardian) של המסורת הבריטית, יש יותר קוראים בארה"ב מאשר בבריטניה. כעת מערכת "השומר" ניצבת בפני אותה הדילמה כמוני. האם על העיתון לפנות לקוראים אלו? להוסיף מדור אודות תרבות אמריקאית? ביקורות מסעדות אמריקאיות? מה קרה למילים- " Britons never never never shall be slaves".
והכי חשוב- מה יעלה בגורל הבלוג שלי? האם אמצא דרך לשלב את הקוראים החדשים בתכנים שלי? האם אייחד להם תכנים מיוחדים? אולי פעם בשבוע אוציא מהדורה הודית- The Indian Ilan Times. האם אהפוך לאי מקלט עבור פליטים הודים במרחבי הרשת?
התשובה היא כן. שהרי בלוגר לא מרוויח את לחמו מן הכתיבה, כל שמזין את נפשו זו הידיעה כי מילותיו נקראות ע"י אחרים. אז מה זה משנה אם אלו קוראים הודים, פולנים או ישראלים. אז תודה לכם קוראים יקרים על הקריאה, או כפי שאמורים בהודית, dhan'yavāda. |