0
קשה לצעירים בני ימינו אפילו להעלות על דעתם, איזו משמעות הייתה בשעתו לשם הזה עבור בני דורי. מלחמת ששת הימים זה עתה נסתיימה, חגיגות הניצחון בעיצומן ואני תלמיד "ישיבה קטנה" שזה עתה חגג "בר מצווה". חומות ההסתגרות טרם היו כה גבוהות והחיבור בינינו לבין "העולם שבחוץ" היה יומיומי, ללא גדרות כה גבוהות כבימינו. וכך גם אנו הערצנו את צה"ל ולוחמיו, דיברנו עליהם ביראת כבוד ואני, כחולה קריאה מילדות, "בלעתי" במשך השנים 67-70 את כל אלבומי מלחמות וסיפורי הקרבות. מ"חשופים בצריח" ועד "ירושלים של צנחנים". חלקם היו גם בבית הורי ואת רובם מצאתי אח"כ בבית דודי ז"ל אשר קנה אותם מסוכן ספרים ממולח וספק אם קרא בהם אי פעם... להפתעתו החלתי לבוא לבקרו לעתים קרובות, אך ממהר להסתגר במרפסת עם אחד הספרים... למעשה, במבט מפוכח לאחור – החלטתי לעזוב את העולם החרדי ואח"כ להתגייס לצה"ל, נבטה מאוחר יותר, מהזרעים של אותם ימים וספרים, במרפסת של דודי. מסיפורי קרבות ששת הימים עברתי לספרים על לוחמי המחתרות, על הפלמ"ח וההגנה וכמובן על הצנחנים, פעולות התגמול ו"יחידה 101" האגדית. ולא היה כמאיר הר ציון השתקן ונחוש המבט בכדי לסמל את האידיאל המצ'ואיסטי-ציוני-ישראלי אליו כה שאפתי להידמות. לא אשכח את התרגשותי עת הוצבתי באביב 73 בבסיס 906, בכרמיאל, לאימוני חי"ר, כאשר באחד הניווטים הגענו חברי ואנוכי ל"כוכב הרוחות", שם שכנה חוותו ואף ראינו אותו, מרחוק. כי להתקרב לא נתנו לנו הכלבים והוא לא בדיוק התעניין בנו... משבגרתי עוד והחכמתי, הבנתי שלא היה הרבה ללמוד ממנו מעבר ליכולות ניווט והבנת השטח ברמה חייתית ממש ובוודאי לא היה בדיוק האיש ממנו ניתן ללמוד מורכבות ערכית מהי. אך ספק אם היה אי פעם מישהו ששמו סימל לכה רבים את האתוס המשותף והיעד הנכסף – להיות ללוחם מן השורה הראשונה, למען הארץ כמו "הר" – כינויו הפמיליארי בפי יודעי סוד... אקווה שאכן לנצח ינון זכרו כלוחם נערץ וסמל לאומי , בעוד שזכר פעולות הנקם שביצע יישכח...
מאיר הר ציון בפעילות. (צילום: באדיבות דו"צ)
|