קמתי אותו יום סמוך לשעה 14:00 רק אחרי שאמי הפצירה בי לעשות זאת, והעברתי את היום בבטלה גמורה.

קצת לקראת השקיעה הנחתי את התפילין והן הרגישו לי כמו משקל כבד ועודף של עור מת וחסר קדושה. הסתכלתי מבעד לחלון, אי-שם למטה הכביש המהיר היה מזמזם בכמה וכמה ערוצים, חלק מהם גבוהים, חלק צפצפניים, חלק דורסניים ושחצנים.

טרקתי את הזכוכית.

היום התחיל להכחיל, השמש האדימה וירדה מטה כמשתוקקת לליטופו של הכל-יכול. גם אני השתוקקתי לו ולמגעו, לניחומו, לפוטנציאל הגלום בריגוש מסוג זה, השמש ואני התחרינו מי מגיע אליו ראשון, קשרנו יחד קשר עין בל ינתק - עין בעין - אבל השמש הביסה אותי בקלות וסופי שהשפלתי מבט חרוך לאותיות המודפסות בתוך סידור התפילה הדהוי שמלווה אותי מאז הבר-מצווה.

והייתי מדקלם: אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה. אשרי העם שככה לו. אשרי העם שאדוני אלוהיו.

פתאום זה היה נראה לי כמו שטיפת מוח מבית יוצר של מתנשא. הורדתי את התפילין לא כמו שכורכים לאט לאט את הליפופים החוצה, אלא הסטתי בחמת זעם את התפילין של ראש והתפילה הייתה תלויה על בלימה, משתלשלת אך בקושי מהרצועות כמו מטוטלת בעלת מרכז כובד לא ברור.

באתי לקבל דבר שבקדושה ונעניתי בשלילה, בצלה של תחושה זו חייתי רוב ימיי.

צררתי את התפילין ואת הסידור יחד עם כמה בגדים ושק שינה בתוך תיק גב. 

נהיה כמעט ערב והייתי צמא, ניגשתי למטבח, שם אמי טרחה בהכנת עוגיות לאחיינים, אחיותיי בגרו זה מכבר ועזבו את הבית, כל אחת מהן מחזיקה סיעת עוללים חמודים עד ריגוש כמו שרק דוד רחום יכול להסתכל עליהם, אחד מהם מוחזק בזרועותיה של אחותי, כולו בלונדיני ותכול עיניים, שקוע בעננה של אדישות, אני בא ללטף אותו והוא כמו גוש קרח - נמס מפני המגע.

אחותי מסבירה לי אגב צחוק שהוא נרתע מזרים, כמו יודע להבחין בין טוב לרע, זאת על אף שעדיין אינו יודע להבחין בין צבעים, רק מפני זרים יש לו בעתה שאינה ניתנת להסבר.

חשדתי בו שפגם גנטי נשזר בו, אולם אחותי הסבירה לי כמגוננת על עוללה, שהוא רק פוזל והדבר ניתן לטיפול פשוט. 

המטבח נמלא ניחוחות ערבים של אפייה. אמרתי לאמא שלי, אני יוצא לאיזה זמן מה, תשגיחי לי על החדר, טוב? טוב, היא אמרה לי, התפללת? הנחת תפילין היום? התפללת גם עליי? אני מתפללת עליך כל יום. השאלות נלחשו מפיה כמו מנטרות ידועות מראש, והייתי משיב לה בפיזור דעת - שכן, כן, התפללתי גם עלייך אמא, אל תדאגי, הנה ימים טובים באים, ואף הוספתי בלב פרק תהילים שאני חיברתי את רוב מילותיו - "נוגות היו עיניי במגע עם החומצה, ובמגע עם השכינה אני מוריד את החולצה".

כך זמררתי את דרכי במורד המדרגות.

העוני היה נורא, גרנו אז בשיכון בצפון ירושלים ואבי היה נעלם לפרקי זמן ממושכים, מפקיר את המשפחה המורחבת לחסדי השמיים שלא היטיבו עמנו.

אני הייתי מתעורר בצהריים ומקשיב לרחש הכביש המהיר שהיה מוביל משאיות עמוסות סחורות אל הנמלים.

בחדר המדרגות אור היה דולק תדיר, זאת על מנת להרחיק פשע מהבניין. המתבגרים והבוגרים שחזרו אחרי הצבא להתגורר עם ההורים היו משועממים ולמעט פיצה ואי אלו אטרקציות מקומיות זניחות היו מסגלים לעצמם תחביבים שלא כדרך הטבע.

היו ממלאים את המים של הנרגילה בעראק במקום בוודקה והזול-הזול הזה היה דופק להם את המוח שהיה דפוק בלאו הכי עקב מכות מכוונות היטב לקודקוד ברוב התקופה של ילדותם. ואחרי כמה סיבובים בקרוסלה שהיו מעלים את האלכוהול ישירות לגרעין המוח, היו יוצאים למסעות ביזה וונדליזם בשכונה, אי לכך הותקנה תאורה קבועה בחדרי המדרגות, וכך פושע לא היה נמלט אלא קלונו היה נחשף לאור פלורוסנט והצדק היה יוצא לאור.

משטרה לא הייתה מבקרת בשכונה, וזאת עקב נסיבות אישיות שלהם. מדי פעם ניידת הייתה חולפת ביעף בכביש המהיר שבוואדי (הבניין בו התגוררנו היה נטוע על צלע הר, והייתה תצפית טובה), מדי פעם טנדר אסירים היה רוכב אי-שם בערבה, אבל אלה לא חננו אותנו ולו במבט אומלל אחד. 

בעירייה טענו שהשכונה שלנו אינה כה מוזנחת כפי שסברו התושבים, והארנונה הייתה בהתאם, אבל הייאוש חלחל, ואני עוד התגוררתי עם ההורים בגיל 28, בחדר עם התפילין שלא הושיעו בשום צורה, שמי הקודש של ירושלים היו מהבהבים כחול עם רדת הלילה, ושום תפילה לא השתחלה מבעד לזה, והתפילין אט אט החלו מאבדות מקדושתן. תמיד כשהריכוז היה ממני והלאה הייתי ניגש לחלון וצופה בכביש הנ"ל, מדי פעם אמבולנס היה מפר את השגרה ומנסר ממזמוריו עד התמזגותו עם קו האופק.

תמיד חשבתי מוזר איך שומעים את האמבולנס בדציבל כה חזק כשהלה מתקרב אליך, אפס, כשחולף על פניך הדציבל משתתק כמעט עד למינימום, ואז הבנתי שכל גוף פיזיקלי דוחק את הסאונד ממנו והלאה לכיוון אוזנו של המאזין.

התפללתי חזק ולא נעניתי מעולם. 

באותו בין ערביים, ואמי על העוגיות, ואחותי מחזיקה את הפעוט הפחדן, ופעם אחרונה אני נושק למזוזה, ונפרד לשלום מאמי, ומאחותי, ומאחייני שמחזיר לי מבט שאינו סימטרי אך אדיש כביכול כלפי המציאות.

ואני יורד בחדר המדרגות המואר תמידית, ולכל המעקות מחוברים אופני ילדים בשרשרת לבל יגנבו, ובכניסה לבניין עגלות ילדים שבורות, וחלקי גלגלים של אופניים, רכוש מצטבר, וגברים מבוגרים (40-50) חוזרים מעמל יומם, מחזירים לי שלום רפה. ומבעד לדלתות הסגורות מתפרצים ניחוחות של ארוחת ערב, ובחוץ הכל מואר והשמיים כחולים כמו אחרי שקיעה צעירה, וירושלים פרושה כולה לפניי כמו קערה של זהב, מנצנצת באורות ראשונים של ערב, ואי מלמעלה מטוס קל חולף בשמיים, משאיר שובל מרומז. 

ואז הבנתי שזו התפילה האמיתית כפי שהייתה אמורה להתבצע, הרי לא במילים דיבר איתנו הקדוש-ברוך-הוא פעם בסיני, אלא בקולות ("היום אם בקולו תשמעו"), אלא במראות ("וכל העם רואים את הקולות"), אלא בתחושות. המולדת קראה לי לבוא אליה.

הלכתי לזאב, חבר ילדות מפוקפק שגם בגילו המתקדם עוד בחר לגור פה, הפקדתי בידיו את התפילין למשמרת וסיפרתי לו על תוכניותיי הגרנדיוזיות, ככה דיברנו כמה שעות על ספסל ברזל שהיו מרובים בו החורים על פני החומר, פעם התווכחנו זאבי ואני, הוא אמר שזה נועד כדי לאפשר לגשם לחלחל שלא יקוו בספסל שלוליות, ואני אמרתי שבסך הכל זה נועד לחסוך 50 אחוז מהמתכת, אבל עכשיו דיברנו רציני, אמרתי לו שאני עוזב את השכונה ונוסע לאזור המרכז.

מספיק לי עם הניוון והג'וינטים והזיונים הזולים עם הגרושות מרובות הילדים, כמה שהן היו כמהות למגע.

לפחות האוכל היה טעים ברובו.

גם על התפילה שלי, שאף פעם לא נענית, הלנתי בפניו. הוא טען מולי שחסרה לי את האמונה התמימה, שהאלוקים לא מדבר אליך בגובה העיניים, אלא בעזרת רמזי קיום אלה או אחרים, יען כי אני צריך לבחור בין הרע לבין הטוב, ואיזה מין אלוקים דפוק יגיד לך שהוא קיים ונוכח ואהוב אם רצונו שלו שאתה - אתה - אף אחד אחר - שאתה תבחר בעצמך את הנתיב.

כך היה זאבי טוען מולי את אותה הטענה הלוך וטעון.

ולא היה לי מה להגיד לו.

רק הרגשתי שהדברים יכולים להיות אחרים. 

אחר כך הוא ליווה אותי בשקט לקצה השכונה דרך הרחובות המוכרים עד אימה, כל פיסת אספלט הזכירה לי את החיים המוקדמים שלי, והברושים המאובקים שתמיד הזכירו לי או שרב או בתי קברות, וגדרות האבן שתחמו נחלות פיקטיביות, תמיד סברתי שגם בטון יכול להחליד עם יורד עליו מספיק גשם.

הגענו לקצה השכונה, שם תחנת האוטובוס, התלבטתי אם לישון ביערות בתוך שק שינה שהכנתי מבעוד מועד ולמחרת בבוקר להמשיך בנדודים או להמשיך כבר עכשיו לכיוון מרכז העיר ושם לקוות לטוב, לבסוף האוטובוס האחרון הכריע בעדי ועליתי עליו, לא לפני שחיבקתי את זאבי בחיבוק מרפרף והפלגתי לי הלאה משם.

וזה עניינה של תפילה - הציפייה לדבר המיוחל ותו לא. 

פריקת רגשות מול איתני הגורל והטבע.