השני בא מאותו הכיוון, ובכל זאת הבחנתי בו רק כשסטה פתאום מהמסלול הישר שדימיתי שהלך בו, ובניגוד גמור לקודם, למרות שפחות משעה היתה ביניהם, את זה ראיתי בבת אחת, ונצרב בזיכרון כולו: איש גבוה מאוד, כבן שישים, ארוך גפיים, אולי יחף, בכל מקרה בלי חולצה, בחזה חשוף אדום משמש, מכוסה שיער ארוך ודליל, צוואר כהה מאיזה לכלוך, תווים עזים, כמעט חיוך, עיניים מצומצמות מהשמש, מבט נוקב, ומשהו מתנפל גם בו וגם בגוף, עוד לא עלי, אלא מתנפל בעולם, כאילו נושא עליו איזה לז מדומיין, וכאמור סטה מהישר שהלך בו והתקדם באלכסון אל השולחן שישבתי אליו והניח שתי ידיים גדולות על פאות השולחן וכיסה את השמש ובמקומה חרך את העור חום גופו שלו, ואמר משהו, בשום אופן לא זוכרת מה בדיוק, רק שהיו שם המלים "סיגריה" ו"גבר" ו"אשה", ואותו החושך.

כמו בהזמנה הולך הזמן השחור ומשתכפל. הפעם לאור היום, בעולם, במרחב הפרוץ. את הראשון ראיתי עוד מקצה הרחוב, כפוף, מזוקן, עובר משולחן לשלוחן, משתהה, מתחנן, מכביר איזה דיבור, פה ושם הניחו בידו מטבע, לרוב מיאנו. הזמן השחור נבקע עוד לפני שהבחנתי בזה. המשכתי לשוחח בנועם עם זו שמולי, התכופפתי את התיק בלי לחדול מדיבור והוצאתי שטר, עוד מעט יגיע לשולחן שלנו, זו שמולי עקבה במבט אחרי מעשי ולא העירה כלום, המשיכה בדיבור המקביל, וזה מתברר טבעו של הזמן השחור, הזמן-חור-שחור, שהוא חלל גמור שנקבע בתוך שבר-זמן, חלל שלא עניק כלום, רק בולע, והחלל הזה חיכה לאיש שכבר עמד שלושה שולחנות מאיתנו. כדי להגיד את זה ככה אני צריכה להשעות את האשמה והצער וכל מיני סיפורים שאפשר לספר על הדקות, הנון-דקות, האלה, להסתלק בעצמי, לסלק את אצבעות עצמי משם לטובת אצבעות הכותבת עכשיו, לא כזה הבדל גדול, ובכל זאת הבדל, כך או כך, הגיע, ואפשר היה לחשוב שכבר אכיר את פניו ואת גובהו וכל שאר הדברים שנצרבים בזיכרון כשעוקבים ככה אחרי מישהו, ברם כלום, רק כיפוף גו כלשהו וזקן, זה כל מה שאני זוכרת, ואפילו בקושי הספיק להיעצר ליד שולחננו במחווה הטקסית הקבועה, וכבר הושטתי את היד עם השטר בזווית ישרה, הייתכן שלא הבטתי בו, ייתכן מאוד, ואמרי בקול שקט אבל ברור מנשוא, בבקשה, תהיה בריא, שלום שלום. אפילו את הרגע שבו עבר השטר מידי אל ידו אני לא מצליחה לזכור, כלום, רק השריר המתוח שלי בזווית ישרה, והשטר הרך מאוד בין האצבעות, והנה אני אוספת את ידי חזרה בחטף, והנה הוא נושם נשימה עמוקה ואולי מספיק למלמל תודה כלשהי, וזהו. בטח השמעתי איזו נהמת דיבור, מזווית העין של הזיכרון אני רואה את אותה היד מסמנת לו להסתלק, ואולי היתה בכל זאת אסופה אל השולחן, בכל מקרה, אותו החושך של הזמן השחור, חלל פנימי אילם ואלים ואומלל שהולך ומתפשט כמו כתם בוץ, ואין אור יום ואין רחוב ואין שולחן, רק הקישיון המוכר בשרירים והיללה העולה ויורדת שאני יודעת שנשמעת רק בראשי אבל היא בכל מקום, עד שהסתלק משם ממלמל, מבויש.

צריך לחשוב על זמן שהוא חור שחור. אני אומרת "צריך" כי המיינד לא רוצה לחשוב עליו. הוא מפוצץ מכאב, והמיינד בספק אם בכוחו לדבר מעל ראשו של הכאב הזה או לפוגג אותו. ובכל זאת - הכאב מזכיר את אחיו החללי של הזמן שהוא חור שחור, וכמו תמיד במהופך. בעוד שהכאב החללי נקרע כבגד קטן מדי על מה שקוראים "צער העולם", אותו צער שבבת אחת בוקע את כל הלזלוזים ופולש לכל חלל אפשרי ומוחץ את הנשמה, הכאב של הזמן השחור, נקרא לו, הוא קטן, נקודתי ממש, רצוע כולו לעניינים מקומיים, פרטיים, ובניגוד לאחיו החללי הוא מתרחש ממש, למשל בהתמוטטות ההגנות, בפליטת דיבור מושעה-מבגדד, דיבור הרסני, חרבני, שאין ממנו חזרה. הטבע של שני הכאבים דומה מאוד - חושך בראש, התקלפות גמורה של העור, פאניקה, אובדן שליטה, חוסר אונים, העדר אונים. אבל ההתרחשות עצמה הפוכה: החללי משפיל. לעולם לא אוכל להציל את כל החתולים שבעולם, בקושי את היתקליף אני מצילה, ולרוב נדמה שהוא זה שמציל אותי. החללי מודיע לי משהו על טבעו של העולם שאני חלק ממנו, שהבשר שלי הוא חלק מבשרו, הוא מספר לי שטבעי האמיתי קטן וקטנוני וקשוב רק לדלת אמותיו הזעירות, הזמניות. הזמן השחור מודיע לי משהו על טבעו של עצמי, והנה הוא טבע מבוהל ומובס וזקוק ונטוש. בשני המקרים הדרך להינצל מן הכאב היא להפנות גב, לזמן או לחלל. וזה קורה בלי ידיים: המיינד מתגייס במלוא המרץ לספר סיפורים, לארגן תבניות, לנמק, לתפור בדיעבדים משכנעים.

פתאום אני תופסת שכשאני חושבת על זמן, אני בצד של הנצח. כשהיתקליף יורד, אחרי יום שלם ברחובות, מהגג ביללות הגבוהות הכמעט בוכות של הנה-באתי-הנה-באתי, ואז חבטת הכפות שלו במרצפות, ומשתהה רגע בכניסה, אפור מפיח ופרעושים, כל הזמניות שבעולם באה איתו, שוב הוא חזר, שוב הוא חי, מההתחלה הוא חי, ניצל, מרגע זה הוא חי, עד לגיחה הבאה, ועל פניו אני זמנית איתו הרי, בו ברגע גם אני מהתחלה, ניצלתי גם אני, אלא שלמעשה שנינו נמדדים מצד הנצח, ואני בצד הנצח. מה זה נצח, זה הזמן הנמשך עד אינסוף, הזמן שלעולם לא נגמר, שלא ייתכן בכלל "גמר" בו, כי הרי לא ייתכן שהעבר ככה יימתח לאחור אינסופי והעתיד יבקיע שוב ושוב, בבת אחת, כנגד כל הסיכויים, הנה הרווחנו עוד רגע אחד שלו, בכל רגע הוא עלול להיגמר באחת.

ובסוף מה, רק בחומר הוא מתמצק, העתיד, עלוב וגושי ומתכלה, האבן תישאר אחרי, הספר יישאר אחרי, פיסת הנייר שציירתי עליה, ויותר מכולם יישארו, נכונים להתעוות ככל שהמחזיק בהם יאווה, הזכרונות. ומה מול הזכרונות, מה הנצח של הזכרונות? השכחה. זה היפוך מטריד כל כך.

דורות היה פאראגון מתגעגע לים, מרוטש פנים ועיוור, רובץ נטוש בחוף צדדי. רוב הזמן היה לבדו, מייחל למות ומתאמץ לשכוח. העץ שממנו היה עשוי היה בלתי מתכלה, עץ-זוכר, ורק החלקים שנבנו מגזעים רגילים התפוררו מלחות ותחחי חרקים. לא היה לא סיכוי למות מעצמו. משמע, רק החלקים החיים שבגוף הספינה שלו יכלו למות, להתפורר מעצמם. החלקים המתים, שהיו נשלי-זיכרון של יצורים שהוכחדו, חלקים שנקראו עצים רק משום שלבשו צורה של גזעים אבל למעשה היו גלמי בוץ מרובב ארס נחשים בטרם התגלמו לדרקונים, היו כבר מתים מלכתחילה; הזיכרון היה חי חיי נצח של רפאים. לבסוף באו אנשים ובעל-כורחו גררו אותו אל הים. במקום עיניים הציבו למרגלות חרטומו המרוטש אשה, ספק-אשה, שראתה עבורו במלים. לבסוף עמדה האשה, נגרית במקצועה, וגילפה עבורו פנים חדשות, פני נער שאהבה לפנים. פאראגון נעתר, אבל סירב לפקוח עיניים. הוא פקח אותן רק כשהניחו בידיו את האיש שמסר לו אי-אז את זכרונותיו. האיש גסס, החומר החי שבו גווע; זכרונותיו החדשים, אלה שאחרי פרידתו מפאראגון, נטמעו בידי העץ של הספינה. פאראגון פקח את עיניו והביט באיש, ובבת אחת הכיר במלוא הווייתו המתה שלו עצמו. מרגע זה ואילך שייט בימים כשמבטו בשמים, נשחק מכמיהה למי שהיה אמור להיות, דרקון אדיר, מלך שלוש היבשות. היה עליו לבחור, או ליתר דיוק להרפות, בעיוורון חדש, עוורון-שמים, ולשוב לממלכתו היחידה, המים שתחתיו, ולאדוניו-נתיניו, צוות הספינה שחייו כחיי פרפר לעומת חייה של הספינה עצמה.

אני חושבת על כתיבה, לאט לאט, המחשבות הראשונות עוד קודמות לה, והן לא מורכבות ממלים אלא מכאבים עמומים, פטה-מורגנה של כאבים, בגוף ובו בזמן לידו, מסביבו, כיווצים, צניחות כבדות, תמונות שמסרבות לכל תיאור ומאפילות את ההבט, את הנשקף. אני מתעקשת, נותנת שם לאחד מהם, עולה המלה קנאה, המחשבות נסוגות ברתיעה, הטבע שלהן הוא להעניק הצדקה, לארגן, לשכך, וכאן מחכה להן עבודה קשה, כפוית טובה, מנהלת המפעל תסתובב ביניהן בהבעת סלידה קלה, תנקו את החרא הבסיסי הזה, הוא הופרש מחיות שנכחדו לפני עידנים. אני נושמת כמה נשימות מודעות, שמסלקות לפחות כמה מהרעשים, שהם אכן רק רעשים, נהמות. מפתיע, כמעט מעורר חיוך לגלות שמתחת למלים יש מרבץ כזה של קולות חייתיים לגמרי, בכל מקרה אני נושמת, עוקבת אחרי הכתפיים שמתרוממות, ועולות המלים "הרחקת עדות", זה מה שהכתיבה מציעה, וכבר המשלחת הרגילה, ועדיין החדשה-תמיד, מתחילה לזרום לחללים, שם היית אתמול, ברחוב הזה הלכת, ככה הרימה את פניה אלייך מוכרת הספרים בשמחה, אתמול מכרנו את הספר שלך, מתי, בצהריים, אשה, עותק אחרון שלנו, ואיך ייתכן שאין לך עוד עותקים, בדיוק חיפשנו את המספר של ההוצאה, אין הוצאה, נכון, והיה אז הרף עין שבו הוחשכו פניה, זה הביטוי שעלה מולה, איך ייתכן מחווה לא-רצונית קיצונית כל-כך בגלל עניין זניח כל-כך, ספר שאין לו עוד עותקים, אבל באמת היה איזה חושך שכמו חפן את תווי הפנים שלה, ראית איזה יופי עשיתי, זה הכתיבה אומרת עכשיו, ראית איך לא כואב לך עכשיו, בואי עוד, נלך משם, אחורה בזמן, שהושטת את רגלייך מחוץ למונית והשמלה נמשכה גבוה והרגליים היו רגע באוויר, מתלבטות באיזו נקודה במדרכה לנחות, כבר איחרת, ויום שישי, והנהג נע באי-שקט, והורדת את הרגליים בזהירות, כאילו המדרכה ג'לי, מימין ליד פח רחוב ריק, היתה ערימה עצומה של בדלי סיגריות, משמאל היה שלט אין-כניסה לרחוב חד-סטרי, וכשסוף סוף הזדקפת מחוץ למונית כל העולם היה גוף, יותר נכון ידיים, רק שתי ידיים, ורק לכבודך, נושאות הלאה, הלאה. סורי מהדיבור הזה, הכאב מאיים לשוב, הרחיקי עדות, לא רחוק מדי, הנה עכשיו ציפורים מצייצות, האם זה דיבור ממש או רק אנחות שנפלטות בעקבות נענועי הראשים הקטנים -