השמות "היאבקות חובבים" ו"היאבקות מקצועית" עלולים להטעות, משום שבראשון מדובר בספורט לכל דבר, בו מתחרים על יוקרה בלבד, וזוכים באמצעות כוח, זריזות וטכניקה. ענף זה ידוע גם בשם "היאבקות ספורטיבית". בשני, לעומת זאת, מדובר בקרבות זירה המהווים משחק ראווה לכל דבר, והתוצאה בהם קבועה מראש ומתוסרטת על ידי אנשי מקצוע. בעוד הראשון עולה ויורד בפופולריות שלו, בהתאם לרוח הזמנים והטרנד החדש, השני מהווה זה כמה שנים אלטרנטיבה מעניינת לצפייה במשחקי ספורט. טורניר ה-WWE, למשל, מושך מיליוני צופים ומעריצים מושבעים.

הקשר הישראלי (והיווני, והרומי, והרוסי)

היאבקות החובבים, למרות שמה המטעה, מושכת אליה ספורטאים המשקיעים לצורך הקרב שעות רבות באימוני כוח, סיבולת לב-ריאה וטכניקה. זהו ענף שלא נס ליחו, המושך צופים כבר אלפי שנים ברציפות. כבר במשחקים האולימפיים של יוון העתיקה התחרו בקרבות היאבקות, אף שלסגנון ההיאבקות המוכר כיום כסגנון יווני-רומי יש אליו קשר קלוש בלבד. גם במשחקים האולימפיים כיום מתחרים בהיאבקות, בשני סגנונות – יווני-רומי וסגנון חופשי, שאינו כל כך חופשי – לכל אחד מהסגנונות יש כללים ברורים, חלוקת נקודות שונה וקטגוריות משקל שונות. ישראל שלחה בעבר מתאבקים לאולימפיאדה, לאחר שזכתה בכמה מתאבקים מוכשרים שעלו מברית המועצות, ולאחר מכן גם כאלה שגדלו בארץ, אך מאז אולימפיאדת אתונה לא שלחה אף מתאבק לתחרות.

"יהדות השרירים" – היאבקות במסורת היהודית

 
מפתיע אולי לשמוע, כי גם ביהדות ישנה מסורת של היאבקות. בתקופות שונות, בין המאה העשירית למאה ה-15, הממסד הרבני נהג לעודד עיסוק בהיאבקות לשם הגנה עצמית. חיי היהודים באירופה בימי הביניים היו מועדים לפורענות, ולכן חיפשו אחר צורות שונות של הגנה עצמית. באותה עת החלה גם לרווח התפיסה כי יש קשר הדוק בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, ומכאן העיסוק בספורט כתחביב. מפסקי הלכה שונים מהתקופה הזו ניתן ללמוד הרבה על אודות העיסוק היהודי בהיאבקות ושכיחותה בחיי היום-יום, וניתן למצוא אפילו פסיקות המתייחסות לכללי ההיאבקות עצמה. מסתבר גם, שבעבר היה בארצות אשכנז מנהג לצאת לשדות וליער בל"ג בעומר ולהתגושש. "יהדות השרירים" היא תפיסה שרווחה בראשיתה של התנועה הציונית, ודגלה בספורט כדרך חיים. זו חידשה למעשה מסורת בת מאות שנים והחזירה את ההיאבקות ל"זירה" – תרתי משמע.