הכי קשה זה שיש לך בכיתה בן של חברה וזה בדיוק מה שיש לי. זו מערכת יחסים סופר עדינה. אני מכירה את הילד הזה מאז שהוא נולד, מהיום הראשון שלו בבית חולים, אפילו טיפלתי בו חודש לעזור לאמא שלו וכל חופש גדול הוא חי אצלנו, לפעמים הוא מתבלבל ובמקום המורה קורא לי ריקי. שזה בסדר, הרבה ילדים קוראים לי כך אבל אצלו זה בא ממקום אחר, מהכרות אישי יותר. בהתחלה סרבתי שהוא יהיה אצלי בכיתה אך הסתבר שהוא לא יכול היה להיות בכיתה השנייה כי אח שלו התאום נמצא בה. בקיצור, הא אצלי כבר שנתיים ואנחנו הולכים על חבל דק, כי כשאני מעירה לו הוא נעלב וכשהוא מרצה לעצמו להסתחבק איתי, אני מעמידה אותו במקומו ואז הוא שוב נעלב. לא משנה כמה פעמים אמרתי לו – בכיתה אני המורה שלך, קשה לו מאוד להפריד בין ריקי החברה הכי טובה של אמא שלו לבין ריקי המורה. הוא מקניט אותי אחר הצהריים שאני משחקת אותה קשוחה ואני שואלת אותו אם הוא בכלל הכין שיעורי בית שהוא מרשה לעצמו להסתובב אצלנו בבית ולשחק במחשב. מה שכן משמח אותי זה שאמא שלו, החברה שלי, מעולם לא באה אלי בטענות – היא לא אמרה לי שום דבר לא לטוב ולא לשלילה, היא מתעלמת, ורק באספות הורים היא מעיזה לשאול אוותי: נו, ריקי, הוא באמת ילד טוב? תגידי לי ואני אומרת, אבל כמובן מעגלת פינות יותר ונזהרת, בכל זאת, הוא הבן של החברה שלי. |