זה לקח יותר משנה. שנה! אולי אם היינו יודעים שזה מה שזה ייקח לא היינו מתחילים. אבל היינו נאיבים והתחלנו. קצת יותר משנה מהרגע שהתחלנו ועד שהכסף היה בבנק. אז עכשיו מונחים לנו בבנק מיליון דולר ואנחנו צריכים לעשות איתם משהו.  

לפני שנה זה רק התחיל – החלטנו לנסות להקים סטארט-אפ, ואז חלפו להם חודש ועוד חודש ועוד חודש.  בסופו של דבר הזמנים התחלקו כך: 

• 4 חודשים לגיבוש הרעיון
• 1 חודש פגישות עם משקיעים פרטיים. אחר-כך שינוי אסטרטגיה לגיוס מקרנות
• 3 חודשים פגישות עם קרנות. אחרי דחיית ההצעות מהקרנות חזרה לתוכנית הגיוס המקורית
• 2 חודשים פגישות עם משקיעים פרטיים להשלמת הסבב
• 3 חודשים סגירת החוזה והעברת הכסף

זה היה קשה, מעניין, מייאש, מרומם, מדכא ומלא התרגשות. הכל ביחד. רגעים שבהם היה נדמה שהכל יורד לטמיון לעומת רגעים שבהם הדרך להצלחה נראתה סלולה. איפה היינו לפני כמה חודשים ואיפה אנחנו היום? כמה עברנו בתקופה הזאת, כמה למדנו. קשה להאמין. והדבר הכי מדהים הוא, שעכשיו זה רק מתחיל. להגיד שלקח לנו 4 חודשים לגבש את הרעיון זה קצת מטעה. למעשה אנחנו ממשיכים לגבש אותו עד היום והוא ממשיך להשתנות ולהתעצב.

הגדרנו לעצמנו בהתחלה מספר שאלות שרצינו לענות עליהם. ניסינו למלא את החורים בטקסט הבא:  החברה שלנו עושה ____. הבעיה שאנחנו פותרים היא _____ וזוהי הבעיה של ______. אנחנו פותרים אותה בכך שאנחנו ______. הלקוחות שלנו הם _______ וה-ROI שלהם על הרכישה הוא ______. המומחיות שלנו היא ב______ ומכאן שה-IP שלנו הוא_____. 

נראה פשוט אבל לקח המון זמן ואיטרציות עד שהגענו לתשובות שנראו משכנעות. אבל אחרי אינספור פגישות עם לקוחות ושותפים פוטנציאלים, מומחים, יועצים, משקיעים ויודעי דבר, הבנו שיש המון בעיות עם התשובות שלנו והמשכנו לשפר ולתקן. כשאני נזכר עכשיו בפגישות שהיו לנו בתחילת הדרך אני מתכווץ במבוכה. אין ספק שהפסדנו הרבה משקיעים פוטנציאלים שפגשנו מוקדם מדי, כשלא היינו מגובשים מספיק. אבל אני מניח שאין ברירה. צריך להתחיל איפשהו.   ברגע שהיינו שלמים עם התשובות שלנו הכל השתנה. הביטחון שלנו הקרין החוצה. סגרנו את הסיבוב ועכשיו אנחנו אחרי הגיוס. עוברים לשלב הבא.

אחרי שעברנו את הצוק הזה אנחנו ניצבים בפני סדרה חדשה של צוקים – צריך לגייס אנשים, ואז לבנות את המוצר, ואז לצאת לשוק, וגיוס נוסף ועוד ועוד... אין לזה סוף. כל פסגה של צוק היא רק תחתיתו של צוק נוסף. סטארט-אפ הוא רצף של false summits – פסגות שמטעות אותך לחשוב מלמטה שהן שיא הגובה של ההר, ורק כשאתה מסיים את הטיפוס אליהן, עייף ומתנשף, אתה מגלה שהן רק פסגה מקומית, והצוק הבא גבוה וקשה בהרבה.     

הרבה פעמים במהלך הטיפוס אתה חושב לעצמך – בשביל מה בכלל הייתי צריך את זה? איך קרה שמצאתי את עצמי יום אחד, תלוי בין שמים וארץ, לא רואה את הסוף ונאחז בקצות אצבעותי? על רגעים כאלה, וגם על יותר שמחים, אכתוב כאן.