לפי איך שזה נראה, אני לא יוצא מהבית גם עוד שנתיים, אלא אם כן אני חייב ללכת לעבוד, או גם, אם יהיה לי מצב בטוח על מישהי. או אם הדילר ירצה שאני ארד למטה כי אין לו כוח לקשור את האופנוע, או כי אני חייב כמה בירות כדי לעודד את ההתמכרויות שלי.

ככה זה חיים. בין סקס לעבודה וסמים. ויש לי כמה דברים להגיד בנדונים (למוות) האלה. סקס זה חובה, אני כבר אחרי הגיל של התאהבויות ארוכות טווח, חיזור וכל זה, הייתה לי חברה מגיל 19 עד 22 והמונוגמיה הזאת הספיקה לי לכל החיים.

אני מכיר כמעט באופן אישי פושעים רבים שיעידו על עצמם שאין מה לעשות, אני הרי יציר הקדוש-ברוך-הוא, והוא האשם הבלעדי שנתן לי יצרים כדי להרוג, לשדוד, להיות נוכל במקום ללכת ללימודים נורמליים ולעשות קריירה. או אם הוא בן למעמד פחות שיגיד לפחות להגנתו שלהיות פועל בניין זה לא בדיוק התחביב העיקרי בו הוא נודע ברבים, וכן, קדוש-ברוך-הוא יקר, בראת לי יצרים וצרכים, אין לי מה לעשות אלא להיכנע להם, נניח שימפנזות שבג'ונגל, הולכות בכיף, זכר הורג זכר בשל הרצון לכבוש את הנקבה השלטת, וכיוצא באלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ואיש לא אומר לאותו שימפנז - בואנה, הגזמת, איזה חוסר מוסרי אתה, דינך לגרדום או למאסר עולם. לא, לא, אפילו טובי ההומניסטים יצאו להגנתו של השימפנז באומרם - ככה זה הטבע שלו. אותו פושע גם יכול לטעון לטענה כזאת, אבל אין עדיין שופט בעולם שיאשר טענה תמוהה כזאת. 

עכשיו נשימה עמוקה.

תנשום כאילו אין מחר. 

תנשום כאילו אתה נושם את השאכטה האחרונה שלך מהג'וינט רגע לפני שאתה הולך עכשיו לגמילה כפויה, למשל, בערבות צפון קוריאה.

או שתגיד תודה שנולדת בצד היחסית נוח של העולם, עובדה שאני יכול לעשות סמים כמה שבא לי, ואז לרוץ לאינטרנט ולספר על כך לרבים. 

תנשום עוד שלא תיחנק. 

יופי.

המונוגם יכול לומר להגנתו שהוא אוהב את האישה הזאת עד עמקי נשמתו, היא בשל כך מחזירה לו אהבה באותו מטבע, וכך שניהם שטים לאופק עד זקנה. סבבה ומקובל עליי ביותר. אבל מי שראשו אינו במונוגמיה כאילו הולך בין מוקשים חברתיים, יהיו שישאלוהו האם לא נמאס עליו המרדף האינטנסיבי אחר בחורות פוטנציאליות לזיון, יהיה מי שיטרח לברר מתי הנ"ל מתמסד, יגידו רבים את שלהם, ובכל זאת הפוליגם המדובר עדיין נתון בין הפטיש לסדן, מצד אחד החברה מצפה ממנו להיות מונוגם, מצד שני הוא עצמו אינו כזה, האם עליו להעמיד פנים ולהיכנע לתחנוניה של החברה, או שמא לדבוק בשלו וסופו לגמור בצד הפחות נעים של המציאות? 

דילמה סבוכה. 

עכשיו נראה את אותם מגיני רצח האחים בין קוף לקוף, ושיגידו - הבחור הנדון אינו אלא נופל שוב ושוב מכיוון שמנסה ללכת נגד טבעו. אמנם לשימפנז אין תודעה גבוהה כשל בני-אדם, ועל פי מרבית המחקרים השמפנז פועל על פי אינסטינקט, אבל מה אגיד אני? מה יגידו אחיי הפוליגמיים מטבעם? האם אני אמור להיקרע למשך שארית חיי האומללים בין הנטייה הטבעית שלי שטבועה בי באינסטינקט הקודש לבין המודעות החברתית הגבוהה, כביכול? אין לי מענה ברור, ואני חייב למשוך עכשיו עוד טיפה מהג'וינט, התייבשה לי הנשמה. 

עד כאן בענייני סקס. 

עכשיו סמים, תיכף אגיע גם לתחומי התעסוקה. אבל עכשיו סמים - סמים בקודש, סמים משחר ההיסטוריה, תמיד אהבנו להתמסטל, רגע קדוש הוא להיות לא אתה עצמך, לתת לגחמה הכימיקלית לעשות את שלה. הכל ברור עכשיו. או מעורפל, לפחות מעורפל בבהירותו. הכל יכול לקרות. גם הפרנויות והדאונים הם חלק מהמשחק.

הממשל לא אוהב אותנו בשל כך, "משתמשים", הוא קורא לנו. הממשל שונא שאתה עושה משהו בעינוג עצמי ללא כל תועלת לחברה, הם תמיד רואים בזה חתירה. זו גם הסיבה שהדתות המונותאיסטיות כל כך שללו את האוננות - גם באוננות וגם בסמים יש מעשה עקר של עינוג עצמי ואפס תועלת לאידיאלים הכלל ציבוריים. בסופו של דבר יצאתי גם אתאיסט וגם אנרכיסט, אפילו בלי שהתכוונתי לזה.

 
על עבודה, זה זין רציני ואני אוכל ממנו לא פעם. אבל בסדר, לך תלמד, לך תשכיל, לך תהיה רציני. לך תעשה קצת כסף, באמת יש שחרור גדול בכך שאני יכול להרשות לעצמי דברים רבים, פעם הייתי תפרן, אפילו לא היה לי כסף לסמים, שלא לדבר על סיגריות נורמליות או אוכל מזין. אבל הבריחה הזאת - המעניינת על פי רוב, כי אתה פוגש את עצמך נכלם - למחוז בו שופט או איש דת לא יתפוס אותי, כלומר - גם אם יתפוס, לא אהיה שלו בחיים. אבל הנישה הזאת של העינוג העצמי. הרי היא בגדר הצלה מהעולם המונוגמי והדפוק הזה, מה רוצים ממני, מה, מה? וגם הסיבה שאני מתגורר בגוש-דן המטונף עד זרא והמסריח מגיהנום ועשן, זה הכל שווה בשביל שיהיו לי אי אלו רגעים כאלה קטנים של עינוג עצמי. עכשיו אפשר לעשן עוד ג'וינט, בכיף.