הפחד הכי גדול שלו היה לראות עמוד ריק, בידיעה שהוא זה שצריך למלא אותו ולהשתדל בכמה דברים. ראשית, שיהיו אותיות שיתחברו למילים ולמשפטים עם משמעות וקריצות לתרבות בה אנו חיים, ובתוך כך, גם לשמור על תחביר הוגן.
שנית, שיהיה רעיון שישקף את הנפש האפלה שלו באופן המושלם, אחרת למה לטרוח. שלישית, שייצא לו מזה כסף באיזה עתיד, כמה שיותר קרוב. הוא מוכן לעשות בשביל זה הרבה, אבל עד גבול של דברים פליליים, לא שהוא חושש או חשש אי פעם מבאי כוחו של הממשל, הוא חשש יותר מכל לחופש התנועה שלו. אם בזוגיות הוא לא מצליח להחזיק יותר מכמה שבועות או חודשים ספורים במקרה של הצלחה מסחררת, אז לשהות אפילו דקה בתוך תא מעצר הוא לא מוכן פי אלף.
עוד דבר שצריך להיזהר בו בכתיבה זה הסטלות, שדופקות כידוע כל היגיון, רק בתוך המחשבות של עצמו הוא היה מלך, בשאר התחומים זה פריסטייל - איך שיוצא יוצא, והקורא גם הוא פריסטייל, ברצותו קורא, ברצותו הולך או מתעלם, לא היה שום היגיון בבריות האלה.
או שעליו להתמסטל, הוא חשב למראה העמוד הריק, להניח לשטות הזאת של הכתיבה, ולחזור אליה כשהפכחון, בתקווה, יכה בו בבקרים חסרי תכלית, אלא שאז יש להתמודד עם הדאון, ועל כן עליו להיזהר שבעתיים - הרבה לפני העניין של הכתיבה, קודם כל - שלא ליפול לשרשרת של יציאה מהדאון ע"י סטלות נוספות, שממזערות מיידית את הדאון הנוכחי, אבל מזמינות דאון חדש וחמור מזה למחרת, הוא ידע שזה יכול להשבית אותו באופן טוטאלי, עד שהמשפחה תשלח אותו לטיפול יזום. ולמעשה, די כפוי.
עכשיו הוא צריך להירגע עם איזה ג'וינט, הערב הוא עדין עם החומרים, רק גראס יש לו על הכוונת. היו ימים עד לפני כמה שבועות, שהיה עושה כימיקלים, הם עדיין מסתובבים אצלו במערכת הדם, עושים יד אחת עם נוגדני הוירוסים, או שנלחמים בהם, תלוי איזה רופא אתה שואל. רק הלסת עוד הייתה זזה מעצמה מדי פעם, זכר לאמ. די שנטל בכמות מסחרית לפני כשבועיים. אבל איזה אושר זה היה. הוא פגש אותו. הוא ראה אותו. הוא מישש אותו. הוא היה האושר. לשווא ישוחחו שוחרי ניו-אייג' בשבח האושר והיכן למוצאו בתוך סבך הבולשיט הקיומי. אם איש מהם לא טעם אמ. די. הרי שאין לו את היכולת לכמת או להבין מהו האושר, הטהור, הבראשיתי, הנצחי כפי שיצר אותו הקדוש-ברוך-הוא, וכפי שהתכוון להעניק לבני חסותו טרם דרוס הציוויליזציה כל חלקה טובה.
הוא לוקח את הג'וינט.
הוא מדליק אותו.
הוא מאפר בחרדת קודש.
הוא לוקח עוד שאכטה.
אפשר להעביר ככה חיים שלמים, לפחות העמוד מלא עכשיו. עכשיו הוא מעשן את הסוף, תיכף הזיות, כל האסיד שעשה לפני כמה ימים יעלה שוב למוח אלא שהפעם בריכוך לא מזיק. "עוד אפשר ללכת מחר על הבוקר לעבודה", הוא חשב וחייך לחדר הריק. הוא הניח את הג'וינט נוכח העמוד ההולך ומתמלא, הוא קרא כמה שורות, רובן נראו לו שקריות ומזויפות, לפחות התחביר תקין, הוא התנחם בפרט הזה, לפחות לא יחשבו שאני עילג. הוא לא היה מרוצה אבל הוא סגר את הקובץ. ואין אף אחת לרפואה היום, הוא סיכם לעצמו את הימים האחרונים במשפט אחד.
את רובן הוא פיטר והשאר לא יבואו היום. |