היא ישבה מצונפת בפינת החדר, מרותקת אל כסא הגלגלים, כשגבה פונה אל דלת הכניסה וראשה תקוע בחלון הצר, המשקיף לשדות העמק, או מה שנותר מהם, בינות לבניינים החדשים בפרויקט "נוף העמק" הנובורישי. הפרויקט נבנה על שטח נדלנ"י יקר אל מול בית האבות. הדמעות זלגו על לחייה, איטיות וחמות, בדיוק כפי שהייתה היא ועצב תהומי ועמוק אחז בליבה. גופה בגד בה לא מכבר, היא כבר לא יכולה הייתה ללכת לבדה וסבלה ממחושים עזים. היא שהייתה צועדת בשבילים שעות כה רבות, מטיילת בטבע הארצישראלי הפרוע והמזמין של ימים עברו, יושבת כאן, מוכה וחבולה בבית האבות הממשלתי ומחכה מושפלת וכאובה, לאחת האחיות שתבוא להחליף לה, או אולי סתם להחליף עימה מילה ולשמוע מעט מסיפוריה היפים. אחיות המוסד היו טרודות תמיד בשיחות סרק על "האח הגדול" או על פרשיות המין של כוכב הריאליטי התורן ולא ממש שמו ליבן אליה או ליתר החולים בסיעודית ג'. גם ככה, לא ממש מצאה עניין בהן וחשה כי פני הדור כפני כלב וכי האחיות קשות היום, דלות מדי בשפתן, גסות בהתנהגותן ולא באמת יכולות או רוצות להקשיב לסיפוריה. כך ישבה מיואשת וגלמודה ימים רבים ושאלה את נפשה למות. זה הסיפור של סבתא ציפורה.

בנעוריה, הצטרפה לתנועת הנוער הציונית בעיירת מגוריה אשר בפולין. שם הכירה את ישראל, שהיה מבוגר ממנה ב-3 שנים ומי שעתיד להיות לה לבעל. הם התאהבו ממבט ראשון והיו לאגדה עוד בחייהם. כעבור 3 שנות פעילות סוערות בתנועה בפולין, עלו ארצה על סרטיפיקט משותף, שנים ספורות לפני שהחלה האש הגדולה לאכל את יהדות אירופה. כל משפחתה המורחבת של ציפורה וכן זו של בעלה ואהוב ליבה ישראל נמחקה מעל פני האדמה. הם נדרו נדר בליבם, להשאיר את העבר ואת פולין מאחוריהם ולפתוח עתיד חדש בא"י. למרות הגעגועים העזים להוריהם ולאחיהם ואחיותיהם, נשבעו לא לדרוך לעולם על אדמת פולין הארורה ועשו הכל כדי להקים בארץ חברת מופת, כך חשבו יתגברו על פצעי העבר הנוראיים. הם עלו עם גרעין קטן לאדמת טרשים חשופה בעמק יזרעאל והקימו שם קיבוץ. 3 שנים לאחר הקמת הקיבוץ, קמה מדינת ישראל וציפורה וישראל, לא ידעו את נפשם מרוב אושר. הם ילדו את דב ואת אורי. ישראל עבד במפעל הצינורות של הקיבוץ וציפורה שליבה היה חם ורחב, הייתה מטפלת בבית הילדים של הקיבוץ. כולם בקיבוץ אהבו אותה וקראו לה "הלב החם של בית הילדים". למרות טראומת העבר הבלתי נתפסת, היו ציפורה וישראל מאושרים בהקמת משפחתם החדשה וצפו פני עתיד בתקווה גדולה. אך העתיד ביקש להם אחרת ובבוקרו של יום מר ונמהר בחורף 73', התבשרו לרוע מזלם כי שני בניהם האהובים נפלו בתעלה. זה קרה באותו היום. מטוסו של דב הופל בידי טייס מצרי, ואורי אשר פיקד על טנק, קיפח את חייו תחת אש תופת בחווה הסינית. שנתיים בלבד הפרידו בין דב לאורי ומאז ומעולם נראו תמיד יחד בתעלוליהם בקיבוץ, לא משו זה מזה אף לא לרגע. בהלוויה בקיבוץ, ספד להם דוביק מזכיר המשק וחתם במילים: "בחייהם ובמותם לא נפרדו". דב הותיר אחריו אישה ואת שני ילדיו הקטנטנים אלחנן ושירה ואורי הותיר אישה ואת שני הזאטוטים רועי וגבי.

אחרי הטראומה שהכתה בהם, נשבעו ציפורה וישראל להקדיש את חייהם לנכדיהם הקטנים ולדאוג מעתה ועד מותם, לכל אשר יידרש לחינוכם ורווחתם. הם לא חסכו מהם דבר והרעיפו על הנכדים מה שרק יכלו לתת ובעיקר אהבה אין קץ וחינוך לערכים. הם לא פספסו אף יומולדת של מי מהנכדים ודאגו תמיד לסוע באוטובוסים לחולון ולהרצליה לכל אירוע של הנכדים גדול כקטן. אלחנן ושירה גדלו לאחר שהתייתמו עם אימם בחולון ורועי וגבי התגוררו עם אימם בהרצליה. הם הפכו להיות כל עולמם של הזקנים ואלו התנחמו בהם והשקיעו את חלבם ודמם בילדים האלו.

 בשנת 2000 ולאחר שסבל ממחלה קשה, נאסף סבא ישראל אל אבותיו וציפורה נותרה לבדה. מצבה הבריאותי הלך והדרדר מאז מותו והיא לא חזרה לעצמה. בשנת 2005, כשכבר חלה הידרדרות ממשית וציפורה לא יכולה הייתה עוד לתפקד לבדה, היא נכנסה בעצת נכדיה וכלותיה אל בית האבות הקטן הממשלתי. ציפורה מאוד חששה מן הצעד הזה, אך נכדיה דחקו בה לעשותו, שכן כדבריהם: "מי יטפל בך עכשיו כשאת במצב הזה"? לאחר שכנועים רבים ובחשש מפני הבאות, נעתרה ציפורה להיכנס אל בית האבות ורק תנאי אחד העמידה, "שיהיה בעמק". ואכן כך היה, בדצמבר 2005 ולאחר כבוד, ליווה ארבעת הנכדים לסיעודית ג' בבית האבות הקטן הממשלתי אשר בעמק. הם הבטיחו לבוא ולבקר בכל שבת, לבדוק שדבר לא חסר לה ולגמול לה על כל מה שנתנה להם בחייהם. אז הבטיחו....

חלפו השנים, הנכדים בגרו ונישאו אל ארבע רוחות השמיים: אלחנן חזר בתשובה והתיישב עם אישתו במאחז בודדים בהרי השומרון. הוא הפך פעיל מרכזי בארגון הפגנות נגד הסכם שלום עתידי, חסם כבישים, ארגן ושילח נערים לפעולות "תג מחיר" והיה תחת עינה הפקוחה של החטיבה היהודית בשב"כ, כמי שמזוהה עם גרעין רעיוני מסוכן ונפיץ המתכנן לבצע פיגוע במסגדי הר הבית. שירה אחותו, עסקה באמנות, היא הייתה פמיניסטית רדיקלית וסירבה מתוך עיקרון להינשא או לקשור חייה בחייו של גבר. היא היגרה לברלין, שם ערכה תערוכות בתחום עיסוקה - אמנות פלסטית. בן הדוד גבי, אף הוא חזר בתשובה, לאחר המשבר של גירושיו ועם השנים, הלך והקצין. הוא עבר להתגורר בשכונה חרדית אולטרה אורתודוקסית ברמת בית שמש ויצא השכם והערב להפגנות ברחבי העיר נגד כל סממן חילוני "כופר" כהגדרתו. הוא תיעב ממש את המדינה ומוסדותיה ורק קיווה למפלתה. אחיו הצעיר רועי, התגורר בת"א, היה נשוי ואב לשתי בנות ועסק בסחר נדל"ן. רועי היה טיפוס חלקלק ונאלח ולא בחל בשום אמצעי לעשיית כסף מהיר, כולל שחיתות ומעשים פליליים. ראשו היה נתון אך ורק לעשיית הון עצמי וחיי מותרות והוא סגד לאלוהי הממון.

סבתא ציפורה חשה שימיה ספורים ובסוף שנת 2013 ולאחר 5 שנים תמימות שאיש מנכדיה לא בא לבקרה (שירה הייתה האחרונה שביקרה אותה, כשהייתה בביקור בזק בארץ לרגל תערוכה שהציגה, זה היה לפני 5 שנים), ביקשה סבתא ציפורה מנעמי, האחות היחידה במחלקה שהייתה אנושית מעט, לעזור לה ולטלפן לכל אחד מנכדיה, כדי לערוך עימם מפגש אחרון, מפגש פרידה. זו לא הייתה משימה קלה ובמשך כשבועיים ימים, ושיחות עם משיבונים קרים ואוטומטיים, הצליחה לתפוס את כולם. בתחילה, הם סרבו לבוא בטענה שאין להם זמן. אך סבתא ציפורה שחושיה היו מחודדים, ידעה בסתר ליבה, כי הסיבה האמיתית לסירובם היא תיעובם העמוק האחד כלפי השני. היא לא התייאשה וחשוב היה לה לארגן את מפגש הפרידה האחרון הזה. לבסוף ולאחר מאמצים שעלו לה עוד בבריאותה הרופפת גם כך, צלחה משימתה.

ביום סגרירי וקר של סוף 2013, התייצבו הארבעה בבית האבות הקטן הממשלתי אשר בעמק ובאו לשמוע את אשר על ליבה של סבתא ציפורה. הם עטו על עצמם חיוכים מעושים, החליפו ביניהם כמה דברי סרק מנומסים וניסו לשדר עסקים כרגיל, להראות לסבתא ציפורה שאין בליבם איש על רעהו. סבתא ציפורה סיפרה להם שהיא חולה מאוד וכי הרופא הראשי בבית האבות, בישר לה כי ימיה ספורים. אף לא אחד מהם הניע שריר בפניו, זולת שירה שבין מסרון למשנהו, הזילה דמעה קטנה. סבתא ציפורה סיפרה להם מעט על קורות משפחתה בפולין, על סבא ישראל וכמה אהב אותם וקצת על ילדותם של דב ואורי אבותיהם בקיבוץ. היא ביקשה לומר להם שאינה כועסת או נוטרת להם על שלא באו לבקרה בשנים האחרונות בבית האבות, אף שהודתה שהיו חסרים לה מאוד. היא אמרה להם שהיא מבינה שלכל אחד מהם חיים משלו וכל אחד מהם צריך לדאוג עכשיו לחייו. למרות שניכר בה שעיניה עצובות ולחות כשאמרה את הדברים. היא אמרה להם, כי רק בקשה אחת בליבה מהם, בטרם תלך לעולמה. היא ביקשה שיקפידו לשמור על קשר זה עם זה וישימו את כל המחלוקות בצד, שכן הם הנצר היחיד למשפחות שטיינמן, זקס, שוסטר ופיינמן מפולין, משפחותיהם המורחבות שלה ושל סבא ישראל. דממה השתררה בחדר וכעבור דקה, היה זה אלחנן הראשון שפצה את פיו. הוא אמר לסבתא ציפורה שעל אף בקשתה, אין הוא יכול או רוצה להיות בקשר עם שירה אחותו. "היא שונאת ישראל" אמר, "בוגדת! ואני חושב שהיא גם לסבית. אין לי עניין בה! היא לא יהודייה מבחינתי". שירה שחמתה בערה בה, גערה באחיה הבכור ותקפה אותו בנאצות קשות. היא הטיחה בו שמוטב לה להתגורר בקרב גויים בגרמניה ולהניף את דגל גרמניה מעל ביתה, מאשר לחיות כאן עם פנאטיים, פשיסטיים כמותו כדבריה או חשוכים ושונאי נשים כמו גבי בן דודה. גבי התרתח מיד והטיח בה שתעוף חזרה לגרמניה והלוואי ותאבד ותישמד שם יחד עם כל אויבי ישראל. "קול באישה ערווה" צעק לעברה, "עדיף שתשתקי, בהמה". רועי שאף הוא היה מלא שנאה ובוז לגבי אחיו הבכור ולבני דודיו אלחנן ושירה, צרח על כולם שהם חבורת עלובים פתטיים ושהוא לא מאמין שהוא משחית את זמנו לריק איתם, במקום לחתום כעת על עסקת נדל"ן גדולה שדחה עקב המפגש לשבוע הבא. "מה עשיתם בחייכם"? הטיח "חבורת עלובים"! "את עם התערוכות השמאלניות שלך ואתם שני דוסים מגעילים. בא לי להקיא על כולכם". סבתא ציפורה ישבה המומה וכואבת. הדמעות ירדו מעצמן והרטיבו את ריפוד הבד הישן והבלוי של כסא הגלגלים. היא סירבה להאמין למה ששומעות אוזניה ולמה שרואות עיניה. היא חשה מדקרת לב עזה ונותרה בשתיקתה המומה וכואבת.

בשעה 19:00 ולאחר שארבעת נכדיה התפזרו לכל עבר, הושיבה אותה נעמי אל השולחן הקטן בחדר האוכל החשוך. היא אמרה לסבתא ציפורה, שהיא חייבת לאכול משהו ולהתחזק ואמרה לה שבטח שמחה נורא לפגוש סופסוף את נכדיה. סבתא ציפורה לא הרימה מבט מהצלחת. מבטה היה קר ומזוגג והיא לא הייתה מסוגלת להביא דבר אל פיה. ב-20:00 עלתה סבתא ציפורה על יצועה, כשליבה כבד עליה והמחשבות המעיקות מן המפגש אינן מרפות. עיניה יבשו והיא חשה, כי אינה מסוגלת לבכות יותר. מחשבותיה נדדו לילדותה בפולין, לישראל אהוב ליבה שמת, ולפעולות הנוער בתנועה. היא נזכרה, איך היא וישראל התרגשו עד דמעות כשעלו לראשונה על אדמת הטרשים החשופה בעמק בלילה אביבי משכר בריחו ואיך ישראל שלה, התעקש לנשק את האדמה ולקדשה ומיד אח"כ נתן לה פרח שקטף ואמר לה שהיא כל עולמו מעתה ועד עולם. היא נזכרה בעצב בשני בניה דב ואורי והגעגועים חתכו בבשרה כמאכלת. היא נזכרה שנשבעו לדאוג לאלחנן, שירה, גבי ורועי היתומים הקטנים ואיך לא משו מהם משך שבועות וחודשים לאחר נפילת אבותיהם ואיך דאגו לתמוך בכלותיהן שהתאלמנו. היא קמה בקושי רב מן המיטה, נאחזה בידיה הגרומות בכסא הגלגלים ולאחר מאמץ שארך מספר דקות הצליחה לטפס עליו. היא חשה שהיא צריכה אוויר. היא התקרבה אל החלון, פתחה אותו בזהירות, כדי לא להעיר את שכנתה לחדר ושאפה פנימה מלוא ריאותיה. היא אהבה כל כך את ריח השדות בעמק בלילה. הריח הזה תמיד נסך בה ביטחון ושידר לגופה שיהיה בסדר. אך לא הפעם. היא הרגישה חלולה. היא בהתה בחלון עוד שעה ארוכה ולבסוף חזרה אל מיטתה. היא ביקשה מאלוהים שישמור על נכדיה ושיראה להם את הדרך. אחד אחד ביקשה עליהם. שישמור את אלחנן וימתן מעט את דרכיו, שלא יהיה קיצוני כל כך. היא ביקשה ששירה שכל כך אהבה, תחזור ארצה, תתחתן ותקים משפחה בישראל. היא ביקשה שגבי יעמוד על רגליו ויתאושש מן המכה שניחתה עליו עם גירושיו ובסתר ליבה אף קיוותה שיחזור אל חיק החילוניות, אך לא הרגישה נעים לבקש זאת מהאל, שכן ככלות הכל, הייתה אישה מאמינה בדרכה שלה. היא ביקשה שרועי יקדיש יותר זמן לאשתו ובנותיו הקטנות ולא ירדוף אחרי אלוהי הממון. לבסוף ביקשה בקשה כללית ואחרונה לכל ארבעה – שיחזרו אל הדרך אשר היא וסבא ישראל התוו בעבורם ושישמרו על חלקת האלוהים הקטנה הנקראת ישראל. בשעה חצות ושלושים בדיוק לא עמד לה עוד ליבה והיא השיבה נשמתה לבורא.

בטקס קטן וצנוע, בראש גבעה חשופה, בבית העלמין הישן של הקיבוץ, בחלקת הותיקים, נטמנה סבתא ציפורה אור ליום ראשון. 10 אנשים ליווה בדרכה האחרונה, טובי חבריה וחברותיה מהקיבוץ שעוד נותרו בחיים. הרב אמר קדיש וסבתא ציפורה הורדה אלי קבר. מאירק'ה שהיה חברם הקרוב ביותר של סבתא ציפורה וסבא ישראל ספד לה מילים אחרונות: "ציפורה בת חיינה וחיים לבית זקס" אמר מאיר וקולו נשבר מבכי "את היית הציונות בכבודה ובעצמה. לא האמנתי שאזכה לחיות ולחזות במו עיניי שאף לא אחד מנכדייך, בא לבכות את לכתך". הוא בחר לסיים בציטוט של יגאל אלון שהיה נערץ על ידי ציפורה כל חייה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". "נוחי בשלום על משכבך ציפורה אהובה ותהיי מליצת יושר עבור כולנו". הוא התרחק אט אט מחלקת הקבר וצעד אל שער בית העלמין. על יד השער, חיכתה לו קלריסה, המטפלת הפיליפינית שלו. היא שאלה אותו בדאגה ובעברית שבורה:" למה בוכה אדון מאיר? מי זו גברת מתה היום"? מאיר הרים את עיניו, מחה את דמעותיו וענה לה בקול יבש ושבור – "הציונות".