כותרות TheMarker >
    ';

    דוקא בלוג

    למה דוקא - מפני שזאת מילה ישראלית למהדרין והיא הכותרת של הטור הקבוע הראשון שכתבתי.
    למה בלוג - מפני שכל עיתונאי אוהב לאהוב את החרות מעריכה.
    בלוג על תקשורת ופוליטיקה ועל האנשים והנשים שעושים אותן.
    כל הזכויות על תכני "דוקא בלוג" שמורות למחבר.
    ©

    0

    הוא היה עיתונאי * רוברט סלייטר. לזכרו

    8 תגובות   יום שבת, 29/3/14, 21:36

    העיתונאי רוברט סלייטר הלך לעולמו בגיל 70. לא הכרנו הגם שהוא גר ברחוב סמוך לשלי. אך מקריאת פרטים על חייו ופועלו לא יכולתי שלא לחשוב עליו: הוא היה עיתונאי מקצועי אמיתי. שלוש מילים שהן עולם. 

    ''
    ''

    ולא רק בשל קריירה ארוכה ב"ניוזוויק", "טיים"  "יו.פי. איי" וה"ג'רוזלים ריפורט". ולא רק אחרי כתיבת מעל 20 ספרים ושנים של עמידה בראש איגוד כתבי החוץ בישראל. אהבתי את הקטע בביוגרפיה שלו שעסק בהתנדבות שלו לטיפוח ועידוד כשרונות צעירים ב"ג'רוזלם פוסט".

    אני רוצה להקדיש לזכרו מספר מילים על נשמת המקצוע שכתבתי בספרי "המקצוע שנתפש ברשת" שעומד לצאת לאור.

    מה יש בנשמה המקצועית הזאת? מארג של מצוות עשה ולא תעשה המצטרף לנורמה. לקוד. למצפן מקצועי ברור. ככל שהדברים אמורים לגבי עיתונאי מדווח, בעיקר לפני שהוא מפרשן את עצמו ואחרים:

    א.    הבנה כי עיתונות היא קודם כל מקצוע. אמנם ללא רישוי, אמנם עם אלרגיה למעניקי רישיונות ולפקידים, אך עם כללי תפקוד נוקשים וברורים. בעיקר, עם  רצון להשפיע לחשוף ולהטביע חותם. עיתונאי מונע על-ידי דחף שאינו ניתן לריסון, להיות במרכז האירועים המעצבים את  סביבתו וקובעים את ההיסטוריה של  דורו. גם להשפיע עליהם בדרכו.

    ב.    כחלק מן הסתירות המובנות והמאוזנות שבמקצוע הזה,  עיתונאי אינו רוצה ואינו שואף להיות שחקן של מישהו. הוא אינו שייך לאיש ואינו מגוייס, גם כשהוא עצמו הופך בתוקף השפעתו למוקד כוח חברתי או פוליטי, מבלי להיות נבחר ציבור. 

    לעיתים הוא מנסה להיכנס לעורם של השחקנים בזירה הפוליטית כדי להבין אותם טוב יותר. הוא מתבונן בהם מבפנים, אך  אינו רוצה להחליף אותם. עיתונאי או עיתונאית שהפכו להיות חברי-כנסת – חצו את הקווים והפסיקו לדבר בשם המקצוע. מעתה הם מדברים אך ורק כפוליטיקאים, כלומר: עם נורמות אחרות, מניעים אחרים, כללי משחק שונים.

    ג.     נטיה להתרחק מיריד ההבלים של מותגים, סלבריטאים או זוהר חברתי, גם כשהשוק הזה פורח מסביב. יש כמובן עיתונאים מעולים שיודעים את מלאכת המיתוג וההתרשתות. אני מעדיף את הזן שאינו מדליף את עצמו ואת עלילותיו למדורי הברנז'ה ואינו שקוע בבניה של עצמו כטאלנט או כחבר של בעלי שררה. הוא מניח לטקסטים שלו לדבר בעד עצמם. הוא מבין היטב היכן נגמרת עיתונות ומתחילים יחסי הציבור. אין לו סוכן.

    ד.    כתב מדווח שיש בו את נשמת המקצוע, אינו רוצה ואינו מסוגל לתפקד בסביבה שיש בה פחד וחשבון. שיש בה רשימה של נושאים שאסורים בכיסוי או רשימה של אישים "שאסור לגעת בהם".

    יכול להיות שהוא בעל דעות פוליטיות מוצקות, אך הוא עיוור צבעים פוליטי כשהוא בוחן אירועים או אישים ותיאורו אינו מושפע מדעותיו. הוא מוכן לשמוע דעות משמאל ומימין. מוכן לסקר באותה אמת מידה של הוגנות אובייקטיבית כל אדם בכל תפקיד.

    הוא מקבל תדריכים מכולם אך לעולם לא תשמע אותו חוזר על חומר לעוס וארוז, אלא מייצר את המסקנות וגם את הפרשנות שלו עצמו לאירועים.

    ה.    ככל שהעוסקים במקצוע הם פרימדונות בעלות אגו מנופח, למרבה הסתירה, נשמת המקצוע במיטבו איננה בעניין של רייטינג וחשיפה אישית. היא מופנמת יותר מאשר מוחצנת.

    ו.     נשמת המקצוע נוגעת במילים הכתובות או הנאמרות שאינן מתלהמות. אתה יכול לומר את כל מה שיש לך לומר בלי להיסחף. בלי להגזים. בלי לקשט. אם העובדות נכונות ומדברות בעד עצמן הן תאמרנה את הכל. האותיות של כותרת גדולה מאד אינן נשלפות בכל לילה. הן נשמרות לדיווחים משמעותיים באמת. תן לעובדות לדבר במקומך.

    ז.     נשמת המקצוע אינה בתחום של "שמור לי ואשמור לך". עיתונאי בנשמה אינו דיפלומט. לא דובר. לא יחצ"ן. לא מוציא ומביא ולא מבצע שליחויות.  לא בתוך הארגון שבו אתה עובד ולא מחוצה לו. הוא איננו יכול להיות, בהגדרה, ידיד של מסוקריו.

    הכתבים הטובים ביותר שראיתי בחיי היו תמיד בלתי צפויים. לא חלק מקליקה. שייכים לכולם ולא שייכים לאיש. לעולם לא למכירה. וגם אם נרשמו בעברם העיתונאי רגעים של היסחפות בצורת הערכה אישית במינון גדוש לפוליטיקאי זה או אחר – התיקון, שהוא קודם כל תיקון עצמי, בא במוקדם או במאוחר עם ביקורת נוקבת שנתנה לקורא להבין: הם לא חסידים שוטים של אף אחד.

     עיתונאי עם נשמה מקצועית איננו "גרופי" של פוליטיקאי ואינו חייב קידום לנבחרי ציבור אלא לעורכים הראויים לתוארם בלבד.

    ח.    נשמת המקצוע שאי-אפשר לגעת בה בכלים של שאלון סטטיסטי, היא גם היכולת להודות בטעות ולכתוב זאת בריש גלי. היכולת שהופכת נדירה לשבח יריב מקצועי, שעשה עבודה עיתונאית טובה. היכולת שהופכת נדירה עוד יותר לכתוב נגד הזרם ולומר על פוליטיקאי, שהרוב חבש לראשו כובע של ליצן, שהוא הרבה יותר מכך. היכולת לשלב אינטואיציה עם ניתוח עובדות קר. היכולת לרסן יצרים ולעולם לא לנהל פנקסנות נוקמנית בדיווח עיתונאי. גם לא בפרשנות.

    בוב סלייטר ז"ל. היתה לו נשמת המקצוע.


    צילום באדיבות מרק ישראל סלם.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/14 06:57:

      צטט: קצת פריקית 2014-04-01 21:51:28

      אהבתי את היושרה שלך שבפירגון! אין הרבה אנשים שמעזים לעשות זאת. בדרך כלל הקנאה מניעה אנשים להיות נוקשים ומתנשאים. טוב נו, לא כולם כמוך :)
      תודה קצת פריקית......וואלה הסמקתינבוך
        1/4/14 21:51:
      אהבתי את היושרה שלך שבפירגון! אין הרבה אנשים שמעזים לעשות זאת. בדרך כלל הקנאה מניעה אנשים להיות נוקשים ומתנשאים. טוב נו, לא כולם כמוך :)
        1/4/14 07:15:

      צטט: קנולר 2014-03-31 12:06:43

      יפה אמרת ובהצלחה לספר.
      תודה ליהודית. ומה עם הספר שלך?קריצה 

       

        31/3/14 12:06:
      יפה אמרת ובהצלחה לספר.
        30/3/14 21:25:

      צטט: מיכאל בלק 2014-03-30 17:16:09

      מוריד את הכובע עבור רוברט והערכה על הקדשה זו שלך.

      תודה לידידי. 

        30/3/14 17:16:
      מוריד את הכובע עבור רוברט והערכה על הקדשה זו שלך.
        30/3/14 17:13:

      צטט: דוקטורלאה 2014-03-30 15:53:31

      יהי זכרו ברוך.

       אמן. 

        30/3/14 15:53:
      יהי זכרו ברוך.