זוכרת את הרגע בו יצאתי מהאור לחשכה עלטה כיסתה גופי כגלימה, באיטיות ובשקט צעדה אחריי, מלוני זחילה לוחשת אוזניי מוראה. צלילי רחשים וקולות רחוקים נשמעו מיהרתי אליהם בחופזה, כחתול במצוקה. מידי לילה הצטוותי להביא פת מזון לפי סבתי שגרה בעיקולי הדרך הרחוקה.
הייתי ילדה / נערה, בסנדלים ושמלה עמוסת משאי לעייפה - בערוב הליל צעדתי בנתיב החשוך אליה, חול ואבנים ליוו דרכי פתע, הופיע מאיין כלב אימתני, חיש רץ והתקרב לגופי. בזמן, נרעדתי. נשמטה ארצה הארוחה מידי, חיש התפזרה סביבי. מבוהלת, מבועתת נסתי משם במהרה. רועדת, מפוחדת ועצובה. פעימות לבי הדהדו כפעמונים ברוח. וקולי נאלם. סבתי עמדה על סף דלת, מביטה בחשכה וממלמלת לעברי תפילה. היה זה אך לילה, מלילות חשכה רבים, של סבתי ואני, אך לילה - בו עלינו על משכבנו יחד רעבים! *כל הזכויות שמורות |