| גילוי נאות: עוד משחר ילדותי יש לי חולשה לטנגו. ילד חדרתי שבניגוד לכל ילד נורמאלי אחר, היה מתמלא צפייה כל פעם כשהגיעה הביתה הזמנה לחתונה. שתי סיבות היו לי לעלוז, האחת- הזדמנות למלא את הבטן לא באוכל של אמא שלי (אבל זה כבר ספור אחר שלא קשור לטנגו, אולי לקרקוביאק) והשנייה- לשמוע את תזמורת החתונה מנגנת את הטנגו המפורסם. ככה עשו פעם חתונות, היתה תזמורת ובתזמורת היה אקורדיון ומנהל תזמורת עם מחסנית, מלאה בבדיחות חתונה שהוכנה מראש. ואחרי שהיו מסיימים עם החופה והרבע עוף, מנהל התזמורת היה מזמין את החתן והכלה ל"טנגו ראשון", סולו על רחבת הריקודים. מחמת הפדיחה הצפויה נוכח פני המשפחה והשכנים, חתנים וכלות היו נוהגים להתאמן קצת בבית על ה"צעד קדימה שניים אחורה" הנודעים. אני מודה מנגינת הטנגו היתה עושה לי את זה. צליל האקורדיון המחודד מחד והמייבב מאידך, הקצב המתוח, הרומנטיקה עם הרצח העיניים. כל אלה הרימו אותי באחת מעל "השומר הצעיר" "הורה נהלל" וכל האתוסים הציוניים טרום ששת הימים הנוראים, לפלנטה אחרת של תשוקה, יצרים וחגיגיות קוסמופוליטית.בבואנוס איירס רוקדים את הטנגו ברחובות, פשוטו כמשמעו. רקדני עלית, שהיו לוקחים את "נולד לרקוד" בהליכה או יותר נכון ב"צעד קדימה..." ועכשיו הם רוקדים טנגו במידרחוב תיירים מוזנח, משלימים הכנסה בתוך כובע הפוך על המדרכה. גברים בשיער משוח בברילנטין ומשוך לאחור. לבושים מכנסי טרילין רפויים ווסטים מהודקים. נשים בחצאיות צרות צרות שעלולות להביא לצרות צרורות, עם שסע שגורם לך לחקור בהתמדה איפה לעזאזל בדיוק הוא מסתיים. יש להן צוואר ברבורי ותחת מורם, שכאילו נדחף למעלה ע"י שני העפרונות המחודדים האלה הקרויים בטעות עקבי נעליים. ובנתוני הפתיחה האלה מתחוללת דרמת יצרים לאור היום, טלנובלה בראש חוצות, כשבני הזוג דבוקים בפלג גופם העליון ומתחת לחגורה- אורגיה וירטואוזית ל- 4 רגליים, רקיעות, הנפות, השכבות, תיפופים, סיבובים, הכנסות, יציאות, אללה יסטור, איפה הטנגו ואיפה "הרועה הקטנה מין הגיא"??!! מאוד התפלאתי כששמעתי שהטנגו היה בחיתוליו ריקוד בין 2 גברים(!!!) כל כך שונה מופע הרחוב הזה ממופעי רחוב של ערים אחרות, בעוד אלה מסוגננים ברישול א-פורמאלי ההולם את רוח הרחוב (עיין ערך: ברייק דאנס, היפ הופ, קפוארה) בבואנוס איירס הטנגו מנוגד לחלוטין לרוח הרחוב. על אבני הפאווה השחוקות, כשברקע קוליסות קירות מתקלפים, מתבצע מיצג אלגנטי למהדרין על חליפותיו, עניבותיו, שמלות קטיפה ומלמלות. בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה (איזה מגניב להגיד את זה ככה) התוודעתי לגדול מלחיני הטנגו הארגנטינאים- סניור אסטור פיאצולה. היחסים של בין ארגנטינה למר פיאצולה היו כמו שאומרים אמביוולנטיים. פיאצולה לקח את הטנגו המסורתי הקפוץ והמתוח והתיך אותו לפלסטלינה ג'אזית, מופשטת וחסרת מסגרת ברורה. הארגנטינאים תעבו את הרעיון, אך כנראה שלא יכלו לעמוד נוכח ההצלחה של פיאצולה בעיקר מחוץ לארגנטינה. המוסיקה שלו חדרה אפילו את מתחם הפופ (גרייס ג'ונס למשל פרצה לתודעתנו עם שיר שהוא יצירה של פיאצולה), וגם את המקדש הקלאסי (דניאל ברנבוים, ארגנטינאי מלידה, הקליט דיסק שלם עם יצירותיו). אני אישית ראיתי את פיאצולה מנגן בבנדונאון שלו (מין אקורדיון מזן ננסי עם כפתורים בשתי אונותיו) בתל אביב, מוקף ב-3000 ארגנטינאים אנרגטיים במיוחד, שהתבלבלו כנראה בין היכל התרבות ואצטדיון הכדורגל של קבוצת הפרולטריון " אל בוקה ג'וניור". הטנגו ברחובות המוזנחים מאוד הולם את בואנוס איירס. עיר שנבנתה על פי המודל של פריס כשבעל הבית היה עשיר מופלג והיו לו חלומות מגלומנים על בירה אירופאית אלגנטית בלב יבשת האינדיאנים. היום כשלבעל הבית אין כסף לדלק, כל מה שנותר לו זה לדחוף את הרולס רויס המפוארת שלו למדרחוב התיירותי, ולשעה קלה לשחק אותה ולנטינו ...עם כובע הפוך. |