היה מי שאמר, שאחד הדברים החשובים ביותר לאדם, זה להיזכר בזכרון הקדום ביותר שיש לו.אני חושבת שהוא היה מרצה בקורס להיפנוזה שאמא שלי עשתה פעם. ובעקבות זה ניסינו, היא, אחותי ואני, להיזכר בזכרון הראשוני ביותר שיש לנו... אני יחסית זוכרת הרבה מתקופת הילדות... אז ניסיתי לשחזר:
גיל 6 ואת היום הראשון בכיתה א' אני זוכרת בבירור, איך אבא שלי עצר מול השער והתביישתי לצאת, ואז הגיעה אריאלה, החברה הטובה שלי מגן חובה, ראתה אותי מסרבת לצאת מהמכונית ואמרה לי, "מה קורה לך? מה את מתביישת? בואי! " וככה בזכותה קיבלתי אומץ לצאת מהמכונית ויחד איתה נכנסתי בשער של בית הספר היסודי.
אני גם זוכרת איך בסוף היום אבא לא הגיע לקחת אותי, בדיעבד הסתבר שחשב שנסיים ב12, אבל סיימנו ב11. בזכות הדבר הזה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שצעדתי לבד מבית הספר הביתה. זכור לי איך חציתי את מעברי החצייה בדרך בחיל ורעדה, זה היה מסע ממש. זו גם הייתה הפעם הראשונה שפענחתי מהו איתות של מכונית - כשהימני מהבהב, זה אומר שהוא פונה ימינה, ולהפך...אני ממש זוכרת את הצומת שבה האסימון הזה נפל.
אני גם זוכרת היטב את גיל חמש בגן חובה, את עליזה הגננת, ואת שני הילדים הגדולים שלה, שהיו עוברים בצהריים לומר לה שלום עם הילקוט על הגב, ואני הסתכלתי עליהם בהערצה וכבר ציפיתי בכיליון עיניים שיהיה לי גם ילקוט כזה ושאהיה "גדולה" כמוהם...ואיך הסתרתי מאריאלה שעוד לא נגמלתי ממוצצים. אמרתי לה שזה מוצץ של אחותי הקטנה, והיינו "מגלצ'ות" אותו במגלשה בהפסקה... היינו די שובבות ולפני כשנה, בפגישת מחזור של הכיתה (יסודי), היא הזכירה לי איך יום אחד, כשהגננת לקחה את הילדים לטיול ביער מול הבית שלי (אז עוד היה יער ושדות ליד הבית שלנו, היום כבר הכל בנוי.), לא יכולתי לעמוד בפיתוי שלא להיכנס לחצר, ולהיות בבית שלי, האהוב והמוכר. אז ברחנו לגננת, והתחבאנו במרפסת של הבית בקומה הראשונה. (אני מתארת לי שהגננת חטפה התקף לב קל אותו יום, אבל לא זכור לי שנזפו בי, או שהדחקתי את זה ממש טוב).
אני גם זוכרת איך נשארתי אחרונה בגן באחד הימים ואף אחד לא בא לקחת אותי, ופנינה, העוזרת לגננת, לקחה אותי אליה הביתה, והייתי כולי מבויישת ועצובה. לא דיברתי ולא רציתי לאכול עם הבן הקטן שלה. באותה תקופה לא היו טלפונים וסמסים וכנראה לא ענו אצלנו בבית. לא הבנתי איך יתכן שאמא ואבא שלי לא באו לאסוף אותי מהגן? כשאבא שלי הגיע, תודה לאל, הוא הסביר שאחי התינוק נפל מהעגלה ופתח את המצח, והם היו בבית חולים יחד איתו... שנים שלאחי הקטן נשארה צלקת למזכרת מאותו יום. וגם לי...
אני זוכרת גם את גן טרום חובה, זה היה גן דתי, וההורים שלי הכריחו אותי לשים מכשיר "ליישור הרגליים" כי טענו שהלכתי עקום (בגיל מאוחר יותר נשלחתי ללמוד בלט כדי "ליישר אותן"). המכשיר הזה, שהולבש משני צידי הרגליים, מעל הבגדים, גרם לי לתחושת בושה איומה. אני לא מבינה איך ילדים בגן הזה בכלל התחברו איתי. הייתי בתחושה שכולם מסתכלים עליי והרגשתי שכולם יפים ורק אני שונה ומוזרה. חששתי שאזכר כ"ילדה עם המכשיר על הרגליים" לדראון עולם.
יש לי זכרונות גם מגיל שלוש, מהגן של רינה. אני זוכרת שהייתה לי חברה טובה שמאד אהבתי, והיו שעות מהנות של משחקים וריקודים. זכור לי גם איך קצצו לי את השיער "בגלל הכינים" והתביישתי בתספורת ולא הייתי מוכנה לרדת מהידיים של אבא שלי ולהיכנס לגן.
אבל הזכרון הכי מוקדם שלי, הוא מגיל (כנראה) שנתיים.גם אז הייתי במעון דתי (משום מה ההורים שלי שלחו אותי גם למעונות דתיים...).הייתי קטנטונת. והזכרון שנחרט לי הוא זכרון משנת צהריים יום אחד. אני לא מצליחה להירדם וכולם סביבי ישנים. אני מסתכלת ורואה במיטה לידי עוד ילד שמתקשה להירדם. יש לו כיפה על הראש. והוא מסתכל עליי ומחייך. אני מחייכת אליו בחזרה. יש איזה סוד באוויר, בין שנינו. אנחנו נשארים דקות ארוכות מרותקים זה למבט של זו, ומחייכים. כנראה שאחרי זה כבר נרדמנו... |