אולי זה הגיל ואולי זה מצב האומה. ואולי מדובר על שילוב של אילוצים וסיטואציה , אבל המון חברים ומכרים שלי נמצאים במצב דומה. נמאס להם. לא רוצים לעבוד יותר כשכירים. היו כבר עבדים של מישהו אחר , בנו עבור פרעה כלשהו את הפירמידות שלו , לפעמים אפילו קבלו צלש"ים ומשכורות נאות. אבל נמאס להם. רוצים להיות לבד. יש מצב שזה הגיל. קריירה זה כמו לטפס על הר , גבוה. אתה נמוך למטה ומתחיל לעלות. העלייה קשה , לוקחת זמן ואנרגיה , אתה שקוע כל כולך בטיפוס. אין זמן או יכולת להסתכל סביב , לחשוב , לראות את עולם , להתלבט. כל טיפת חמצן שיש , משקיעים בטיפוס. בצעד הבא , בעליה של המטר הנוסף. אחר כך מתחילים לנשום אוויר פסגות. הטיפוס הופך להיות קצת יותר מתון. ההתקדמות קצת יותר איטית ויש קצת זמן לחשוב. בנוסף אתה כבר מטפס יותר וותיק ופחות מתרגש מן הטיפוס עצמו , אז מתחילים לחשוב. להסתכל מסביב. ופתאום , ממרום הפסגות שאליהן כבר הגעת אתה רואה נוף. דברים שלא ראית קודם. עולמות חדשים שלא היה לך זמן להתעסק בהם. ואתה מתחיל לחשוב. "אני רוצה להמשיך לטפס כך כל החיים ? להמשיך להשקיע כל טיפת אוויר שיש לי בהשגה של עד מטר ? בשביל מה... כדי שעל המצבה שלי יהיה כתוב "כאן מונח אחד שטיפס מאד גבוה ".... "ומה עם תחביבים , חברים , משפחה , כל הדברים האלה שהזנחתי כי הייתי שקוע עמוק בטיפוס. מה איתם ? " בנוסף תוקפות כל מני פילוסופיות של החיים. "אני נהנה מהדרך" ? כי הרי כבר הבנתי שהדרך היא המהות. זה לא שהמסע ייגמר איפה שהו במנוחה ונחלה. הדרך היא המהות והיא תיגמר כנראה רק...כשנמות. מאידך, צעירים אנחנו (יחסית לפנסיה) וגם פרנסה עוד צריך. אז מה עושים ? ברור. יוצאים לעצמאות. מפסיקים לטפס על הר בשביל מישהו אחר ומנסים לעשות לביתנו. לבד. בונים נכס, עסק שיהיה שלנו. אמנם נעבוד בו קשה , אבל בשביל עצמנו. אמנם לא יהיה קל , אבל אם יצליח , יהיה שלנו. לא כמו השכיר. שלא חשוב כמה השיג , כל ההישגים שייכים...לארגון. כשהעסק שלך צומח , זה שלך. (גם כשהוא נופל... אבל זה כבר פוסט אחר). אז יאללה , לעצמאות. אבל רבאק. קר שם בחוץ לבד... ועם מי נדבר ? זהו. שותף. נמצא שותף , נלך ביחד. הרי לא טוב היות האדם לבדו. אז שותף. ועדיף שותף חבר. כזה שנוכל אתו , להסתדר. נחפש חבר שרוצה אותו דבר. שגם יתאים באופי , כדי שזה יעבוד ביחד. שיהיה תותח מקצועית , כי אם כבר יצאנו לעצמאות אז שנצליח , לא ניקח חבר גולם.... ושייתן לחיות , הרי ברחנו משכירות לא בשביל ליפול על איזה שתלטן שיעצבן כל היום. ושיסכים אתנו, כי להתווכח כבר נמאס לנו בשכירות – שיעשה מה שאמרנו וזהו. הרי בשביל זה יצאנו לעצמאות. ושיזרום, שיסמוך עלינו. שיסכים עם מה שאנחנו אומרים. הוא הרי חבר ? הוא יודע מה אנחנו שווים. ושיעשה את כל מה שאנחנו לא מבינים בו . כי הרי הוא אמור להשלים אותנו לא ? פשוט. דרוש חבר שותף פנוי מושלם. רק איפה מוצאים אחד כזה? שגם רוצה , גם יכול , גם פנוי , וגם עונה על כמה דרישות קטנות כמו אלה שהצגנו לעיל ? זהו. מסתבר שזה מורכב. טיפה. אין ספק שלהיות עבד זו חוויה לא מרנינה. לעשות לבד זה כיף ומאתגר . מאידך זה גם מסוכן ועתיר באי וודאות. לא לחינם רובנו שכירים. זה נעים ובטוח. אפילו עם יש לנו קלגס על הראש. אם החלטתם כבר לצאת לעצמאות ולא להיות לבד , קחו בחשבון ששותפות היא נישואים אינטנסיביים. ובהרבה מקרים , הם נישואים חד מיניים (מה שהופך את הסקס ללא משהו , ומוציא את החשק אבל ממש , מהרעיון שידפקו אותך ביחסים האלה....) מאידך , אם מתגמשים , מסתדרים , מוצאים חיבור טוב , ומצליחים לגשר על כמה פערים (או תהומות) זה יכול להצליח. ואפשר אפילו להינות מהדרך. ואז , אולי , זה שווה. אז ותרו , התגמשו , הסכימו עם דעות הפוכות , תנו לשותף להידחף לכל מיני מקומות שלא ממש ציפיתם לו ונסו לחיות בהרמוניה. יכול להיות שזה מה שיביא את ההצלחה. אפילו אם בדרך מוותרים לא מעט. ואם הכל יהיה בסדר , תהינו ותרוויחו. ואם בא לכם לעשות קצת בונגה בונגה מהצד..... ? זה היתרון בשותפות. לא חייבים לבגוד. תעשו שלישייה....
|