"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חיית הַשָּׂדה.." מי מאיתנו לא מכיר את הסיפור המקראי על הגירוש מגן עדן? אדם וחווה, חיים להם במקום נשגב מבינה, קסום, הכול בהישג ידם, זולת, כמובן מעץ הדעת. והנה מגיע אותו הנחש, אשר בערמה רבה מסית את האישה (הפתיה כמובן) לאכול מן התפוח ושולח אותם ברוב טובו למסע במורד מחילת הארנב. הנחש, אותו יצור חלקלק, אדון המוות והחיים יחדיו, המלמד אותנו בהשלת עורו את מהות השינוי וארעיות החיים, שולח את אדם וחווה למסע לא נודע, בו הם צריכים בעצם לגלות את עצמם מחדש.. רבות קורה, שלכאורה בחייו של אדם, הכול טוב, אפילו נפלא, עבודה טובה, כסף לא רע, משפחה, בית, חברים... אך בפנים ישנה תחושה לא מוסברת, מטרידה, מציקה.. איזה שהוא קול לא מוסבר.. מרבית האנשים מוצאים דרך להשקיט את אותו הקול."החיים שלי בסדר גמור","טוב לי(!!) " , " זו סתם תחושה חולפת.." יופי ,הקול הושתק, איזו הקלה. אך ישנם כאלו,שבחייהם מופיע לו אותו נחש, שבערמתו הרבה מגביר את אותו הקול, מפתה לאכול את אותו התפוח, לקחת את הגלולה האדומה.. שולח אותם לדרך לא ידועה. לא בטוח שהם יוקירו לו תודה על אותו המסע, אך סבורני שבסתר לבם הם המתינו לבואו.. 
|