כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של מצב הרוח

    ארכיון

    יוסי סאסי: פגישה עם גיטריסט-על מקומי, לקראת אלבום סולו שני

    1 תגובות   יום רביעי, 9/4/14, 22:08

    לפני משהו כמו 15 שנים ישבנו כמה חבר'ה והתגלגלנו לשוחח - איך לא - על מוזיקה מקומית. "אתה חייב לשמוע את זה", אמר נפתלי, כשהוא מושיט לי דיסק של "orphaned land", זו הלהקה הכי טובה בארץ. ובכן, להכרזה שכזו מתייחסים בכובד ראש. לקחתי את הדיסק, שמתי אזניות, והתיישבתי אחר כבוד להאזין לו, אבל כל שיצא משם היה דת'-מטאל, הרבה דום וגלום והרבה גראולינג, (growling), שירת-נהמות לוחשת-צועקת האפיינית לז'אנר, מוזיקה שתמיד נתפסה בעיני ככזו הפונה לבני שש עשרה מאותגרים חברתית, ולא לכלכלנים בכירים שכבר עברו את הארבעים, כמו נפתלי. הודעתי לו שבהתאם למקובל בעולם הכלכלה, דירוג האמינות שלו ירד אצלי מ-AAA למשהו כמו B-, אך נשארנו ידידים.

    עם השנים, שמעתי וקראתי לא מעט על אותה להקה, ובעיקר דברים שגרמו לי לחזור ולתת לה האזנה נוספת. אורפנדלנד התפתחה, לא נותרה רק כלהקת דת' מטאל מלחששת, אלא פלירטטה קצת עם סגנונות אחרים כמו פרוגרסיב ואף פיתחה סגנון שנקרא "אוריינטל-רוק", רוק כבד עם השפעות מהמוזיקה המזרח והים תיכונית, דבר שהקנה לה מעמד של כוכב על בשכונה שלנו, עם הופעות מול קהלים של אלפים בתורכיה, ומעריצים מכל רחבי העולם הערבי. היא גם הספיקה להתפרק ולהתחבר מחדש, בין השנים 1997 ל-2001, ולצבור מוניטין בינלאומיים. חומר רקע על הלהקה תוכלו למצא כאן.

    בראשית השנה הנוכחית, נפל דבר בדברי ימי הלהקה, כאשר פורסם על עזיבתו של יוסי סאסי (במקור סהרון), הגיטריסט המוביל ומי שהיה ממעצבי ההרכב כמעט מיומו הראשון, את הלהקה לטובת קריירת סולו. סאסי זכה למעמד בינלאומי, פיתח והביא לאוויר העולם את ה"בוזוגיטרה" - כלי המשלב בוזוקי וגיטרה חשמלית, וניגן עם הגיטריסטים המובילים בעולם. הנה יוסי והבוזוגיטרה: 

     

    ''

     

    בשנת 2012 הוציא סאסי אלבום סולו ראשון, melting clocks שמו, יחד עם מוזיקאים שאותם הכיר ושאיתם ניגן בשנים בהן פעל במסגרת הלהקה, כמו מרטי פרידמן ממגדת', מרינה מקסימיליאן ואחרים. הייחוד שבאלבום מורגש כבר מקטע הפתיחה, שמתחיל כמו קטע רוק-גיטרות שהיית מצפה לפגוש באלבום של ג'ו סאטריאני או סטיב וואי, אבל מפנה מקומו בהדרגה לתזמורת של מוזיקה ערבית קלאסית, שבה משולבת הגיטרה החשמלית, וככה פתאום, התחלת להאזין לאלבום בישראל וסיימת בקהיר מבלי ששמת לב. זהו בלי ספק מסוג האלבומים שנדירים במקומותינו, ולא ברור איך לא חשבו על זה קודם - הרי זה כה מתבקש. הנה הקטע המדובר, drive, הפותח את האלבום הראשון: 

     

    ''

     

    האלבום מלא וגדוש בהפתעות מהסוג הזה, והוא אלבום חובה לכל חובב רוק גיטרות מקומי. החדשות הטובות המסתובבות כבר זמן מה בשטח הן שסאסי משיק בקרוב אלבום שני, desert butterflies, שבו הוא ממשיך ומפתח את הרוק האוריינטלי ואת הסגנון האישי שלו, ומשתף פעולה שוב עם מרטי פרידמן, אבל גם עם ארז לב ארי, עוד מוזיקאי החביב עלי במיוחד, עם רון "באמבלפוט" ת'אל מגאנז אנד רוזס ואחרים, ולפני כמה שבועות הוצע לי להצטרף לאירוע ההשקה של האלבום ולראיין במסגרתו את יוסי, שאותו ראיתי רק כשבוע קודם לכן, על בימת היכל התרבות יחד עם סטיב וואי ("הטווס"). כמובן שקפצתי על המציאה. התכוננתי למפגש עם גיטריסט-על מהרכב מטאל, ובעיני רוחי דמיינתי אותו מקבל את הקהל לבוש במעיל עור שחור עטור גולגלות, עם מגפיים ומכנסי עור עם ניטים ונצנצים, ומקבל כל אורח בחריצת לשון ובתנועת "קרני שטן" עם אגודל וזרת יד ימין. במקום זה, פגשתי איש לבבי וחם, נטול פוזות, ובוודאי לא כאלה של עולם המטאל, המקבל אורחים בחיבוק חם ועם עיניים מאירות וחיוך ביישני משהו.

    אירוע ההשקה כלל הקרנת סרט שצולם במהלך הקלטת האלבום החדש, וכלל שיחות עם יוסי, עם אביו, עם כל המוזיקאים שנטלו בו חלק, ונגני ההרכב שמלווים אותו, ועוד. הסרט עשה את העבודה, מחד הכניס את הצופים לעולמו המוזיקלי של יוסי, ומאידך השאיר אותי עם חשק עז לעוד, והחלטה ברורה לבוא גם למופע ההשקה, ב-8 במאי. בתום האירוע, שכלל גם קטע אקוסטי קצר של יוסי, ולאחר שעזבו האורחים, נותרנו שנינו לשיחה קצרה, שאת עיקריה אנסה להעביר כאן.

     

    אני: יוסי, במשך 22 שנה היית חלק מלהקה, ולא סתם חלק - אלא מהמקימים והמעצבים שלה. יחד אתה הגעת למעמד של כוכב נערץ, שאלפי אנשים מריעים לו בכל פעם שרק עלית לבמה. הסגנון שלה הוא למעשה תולדה של הרבה מאד השפעות שלך, כך שאפשר להגדיר את הלהקה כסוג של מפעל חיים. ועכשיו אתה עוזב. זה לא מפחיד, להתחיל כמעט מחדש? איך עוזבים ככה מפעל חיים?

     

    זו לא החלטה קלה לאדם, לקום וללכת אחרי 23 שנה שבהן הוא משמש כיזם, מפיק, מעבד, מלחין של ההרכב הזה, וגיבש לא מעט מהמוזיקה שלו. ממגוון סיבות הרגשתי שהחלומות הבאים שלי כבר לא נמצאים בתוך אורפנד לנד. באורפנד לנד טיפלתי אישית כמעט בהכל - מחסויות דרך הלחנה של רובו המכריע של החומר, יצא לי לעשות לא מעט דברים גדולים בחו"ל, כולל להביא המון עניין גם לתוך הלהקה כמו ההרצאות בכנס TED, אבל בסוף הרגשתי שהגעתי למעין תקרת זכוכית אישית, ובכלל אני אדם שלא טוב לו עם כלובי זהב. במקביל להיותי בלהקה הייתי גם איש הייטק, יצא לי לעבוד במייקרוסופט כמעט עשר שנים, וגיליתי שאני טוב בזה, כנראה שהקשר בין מתמטיקה למוזיקה הוכיח את עצמו, ויכולתי גם אז לפרנס את המשפחה הרבה יותר טוב ממה שאני עושה היום, כי ממוזיקה מתפרנסים בארץ פחות טוב מאשר מטכנולוגיה, אבל עזבתי את העבודה הנוחה ההיא כי גם שם מצאתי עצמי מגיע לאיזה מקום ושואל את עצמי "מה הלאה"? אתה מגיע למיצוי של ההרכב ושלך אישית, ואתה מרגיש שהצעד הבא שלך, אם אתה באמת רוצה שלא לקפוא על השמרים, נמצא מחוץ לבועה הזאת. כל מקום עבודה נוח הופך לבסוף למעין בועה וגם להקות מצליחות נוטות להפוך לבועות, והרגשתי שלפחות עבורי אורפנדלנד הפכה למעין בועת נוחות שכזו עם המשבצת של "יהודים-ערבים-רוק כבד", וכשאני בא ליצור מוזיקה ומרגיש שמצופה ממני לחשוב באופן מאד מאד מסוים, זה כבר מתחיל להרגיש לי לא בסדר. האותנטיות צריכה להיות מעל הכל. זה כיף שאתה יכול לכייל את החלומות שלך ולצאת משלב הגולם לשלב הפרפר בהתפתחות האישית שלך. את זה אפשר לעשות עם משפחה קרובה, עם חברים שהולכים אתך לאורך השנים, אבל לא עם "עבודות" נוחות או עם להקה, שאחרי 22 שנה הופכת גם היא למשהו דמוי "עבודה"  - ושגם ממנה לא תמיד אפשר לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו. 

     

    זה קשור גם להתבגרות? המתופף שלך מצוטט בסרט שהוקרן כאן קודם לכן כמי שמתאר את המוזיקה שאתה עושה היום כהרבה יותר בוגרת, ומוזיקת דת'-מטאל מיועדת לקהל צעיר הרבה יותר.

     

    כן, זה גם קשור לזה, וכמו שאמרתי, את ההחלטה קיבלתי ממגוון סיבות, ובגרות היא נדבך מאד מרכזי בהן. אני עוד מעט בן 40, אבא לשלש בנות, בנות 13, שמונה וחצי ותינוקת בת חצי שנה, וכל האחרים באורפנדלנד הם רווקים. רווקים מתקשים לקבל משפטים כמו "יש לי היום משחק כדורגל עם הילדה אז לא אוכל לבוא לחזרה", בעוד שלהם אין אילוצים כאלה. אני מבין אותם - אלו הם חייהם, זו הבחירה שלהם, אני מאד אוהב ומכבד אותם, אבל עבורי, כאבא לשלוש, להמשיך ולחלוק את הדרכים עם חבורת רווקים, זה קצת בעייתי. יותר מזה, יש בלהקה תלמידים שלי, אנשים שנולדו אחרי שכתבתי את האלבומים הראשונים של הלהקה, רוב אורפנדלנד היום הם חברה בני עשרים וקצת שנולדו אחרי שכבר הופעתי ברוקסן, ויש שם דינמיקה מאד שונה, ובשביל הצעד הבא שלי, כאבא וכאדם שהולך למקום יותר בוגר, זה דורש לשנות משהו מאד מהותי בשגרה שלי. וזה מה שקרה. אני מאד מחובר לחברים וללהקה, שלנצח תהיה מפעל חיים שלי, רק שפשוט המשכתי הלאה.

     

    בוא ניקח לכיוון אחר: הרוק האוריינטלי. הרי זה אחד הדברים הנפלאים והייחודיים לארץ כשלנו, שמאפשרת מיזוג גלויות לא רק בתחום האוכל, אלא גם במוזיקה, ועובדה שלא הרבה פונים לכיוון הזה. מאיפה בא הדבר הזה,oriental rock ? זו היתה החלטה מודעת או שמצאת את עצמך עושה את זה מבלי לשים לב?

     

    זה תהליך לא מודע, כי גדלתי בבית עם אבא שהיה זמר, וששר כל הזמן. הזכרונות הראשונים שלי כבר מגיל שלש הם של אבא ששר בסלון שירים תורכיים ומוזיקה מצרית, עבד אל ווהאב ואום כל ת'ום, פריד אל אטרש וכו', ואתה גדל עם זה כילד וחושב שזה לא עושה לך כלום, וואללה, אתה אומר לעצמך, שמעתי בילדותי כל מיני סוגי מוזיקה מתרבויות אחרות, בעיקר ערביות, וזה נחמד, ואז אתה מתבגר ובגיל 12-13 פוגש את הגיטרה החשמלית, ואז אתה כבר שומע רוק כבד, להקות כמו מטאליקה וגאנז אנד רוזס, וכשאני בא לגיטרה החשמלית, התו הראשון שיוצא לי, עם הכוחניות של מרד הנעורים שמשולבת בגיטרה החשמלית - הוא פתאום פראזה אוריינטלית. אתה לא חושב על זה אבל הנפש שלך כבר עוצבה למקום ים תיכוני שורשי, וזו בדיוק תולדת המיזוג הזה, של המקום שבו גדלתי, האופו שבו גדלתי, האנשים שפגשתי בדרך, השילוב של אבא שלי וסבא שלי והמוזיקה שקיבלתי בבית, יחד עם ההשפעות מהחברים שהיו יותר ברוק. נראה שהכנתי עצמי כל חיי לדבר הזה, אבל בתת מודע. כאילו זה בחר בי ולא אני בו. המדינה שלנו נתברכה בכל כך הרבה פוטנציאל של פיוז'ן של ניגודים. רואים את זה גם באוכל וגם בתעשיה - כל התעשיה כאן בנויה על חדשנות וזה המשאב העיקרי שלנו. יש לזה יותר מודעות היום בעקבות ההצלחות של ההייטק, אבל החדשנות היתה כאן תמיד, והמוזיקה הישראלית, שאני רואה בעצמי נציג ושגריר שלה, היא כזו, והיא בעלת פוטנציאל ללא גבול. אחד המגזינים שראיין אותי בצרפת קרא למוזיקה הזו "מוזיקה ללא גבולות", וגם זה משהו מאד ישראלי. הרי גם לנו אין ממש גבולות.

     

    יוסי, מה הפרוייקט הבא אחרי האלבום? אתה מרים את הכפפה ומביא לכאן את הG3?

     

    אני מנסה, הרי רק בשבוע שעבר הופעתי עם סטיב ואי, ודיברתי אתו על זה, וגם עם ג'ו סטריאני שניגנתי אתו בצ'כיה בשנה שעברה, דיברתי על זה. סטריאני אפילו נתן לי הבטחה אישית שידבר על זה עם המנג'ר שלו. אני לא מכיר ישראלי שעשה יותר כדי להביא את הG3 לארץ... מעכשיו לדעתי זה רק עניין של אינרציה. אני בקשר עם כמה מפיקים מובחרים שגם דוחפים את זה, ויש גם איזו יוזמת פייסבוק של חברה צעירים בעניין, ואני מאמין שבסוף נייצר איזו מאסה שהם  לא יוכלו להתעלם ממנה...

     

    ואם לא? תארגן איזה G3 מקומי? חובבי הגיטרה בארץ צמאים למשהו כזה.

     

    זה באמת מתבקש, אבל בחודשים האחרונים היו לי לא מעט דברים "על הצלחת" - עזיבת הלהקה, לידת הבת הקטנה, עם כל הלילות וההחתלות שבאות עם זה כשבמקביל הפקתי והקלטתי את האלבום החדש, כך שזה לא היה בפוקוס כרגע. אבל אני כל הזמן עובד על הדבר הבא. אני מתכנן איזה מיזם בחו"ל, ועוד שת"פ שקצת מוקדם לדבר עליו עם מוזיקאי יוצא דופן, ולאט לאט, כל פעם. אני מודד את עצמי רק מול עצמי ולא מול אחרים, היחיד שאני מחשבן לו זה אני. יוסי, אני אומר לעצמי, את זה כבר עשית - באלבום הבא תתאמץ קצת יותר. 

     

    היינו יושבים עוד שעות עם זה היה תלוי בי, כמה פעמים יוצא לך לשוחח כך עם גיטריסט על, מוזיקאי בינלאומי ואחד מגיבורי הגיטרה שלך? אבל בשלב זה נכנסו לחדר הסיבות האמיתיות לעבודתו - הרעיה והבנות - ואני נותרתי עם ספירה לאחור עד למופע ההשקה של האלבום החדש - desert butterflies - ברדינג 3, ב-8 במאי. פנו את היומן, כי יהיה זה מופע שלא תשכחו, ויוסי מצידו מבטיח שאנשים שלו יהיו אחראים על הסאונד, כדי שלא יהיה כמו שהרדינג (לא) יודעים לעשות.. והנה טיזר מהאלבום החדש שבדרך, ואם זה לא יעשה לכם חשק - נכשלתי. או שבכלל אין לכם נשמה..:)

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      לא הכרתי, תודה!