מזה שנים שלא זכרו זקני פירנצה סופת ברקים כזו כמו שנראתה הלילה ושיוותה לשמיים מראה שדה קרב בגווני שחור ואולטרא מארין, שיחד עם זהב התאורה בסלון אחוזת גריבלדי הרגישו כמו מחזה אימים מצמרר.

מול כל הכאוס הזה הוקף אולם האירוח המפואר באחוזה בנעימות מחממת.

רכות שטיח הגאבה הארוג פלומות צמר שהביא איתו סטפנו ממסעות עסקי הזהב שלו התמזג באודם שמלת המשי שלבשתי ולחיי הסמוקות משלהבות האח שחימם את החדר.

בכורסת העור הכבדה ישב סטפנו כשרגליו מכוסות שמיכת אווזים. עיניו מצמצו מעייפות היום כשקרא את העותק עב הכרס של סיפורי ורתר הצעיר של גתה.

למרות הסערה המשתוללת בחוץ, שאון הרעמים ויללות הכלבים, הרגשתי רוגע לא מוסבר. מן תחושת בטן שזה קורה היום. שהערב הוא מגיע. בשבילי.

חיכיתי לו כל כך הרבה זמן, יחד עם זאת, ביטחון השייכות הזה עטף אותי הגנה מרפדת.

לא אשקר אם אומר כי לא פעם ניצח בי הגעגוע. הרגשתי את נשמתי חצויה וליבי כאילו החמיץ פעימה מעוצמת כמיהתי אליו.

הלילה ידעתי.

אצבעותיי הקטנות אחזו במסרגות במבוק צרות וכדור צמר בצבע השמש התגלגל על המרבד לידי. קיבלתי אותם במתנה במסיבת יום הולדתי השביעי בשבוע שעבר שנערכה בדיוק בחדר הזה וניסיתי לסרוג צעיף מחמם לבובת החרסינה העדינה שגם היא הייתה חלק ממתנות המסיבה.

מוזיקה עליזה בקעה מהגרמופון היקר של סטפנו והאורחים רקדו וחגגו לי שבע שנים. שבע שנים בהן כל רגע בו לא הייתי איתו לא יכול היה להיות שלם.

לו זר היה מביט מבעד תריסי העץ הכחולים היה בטוח שאושר ואידיליה עוטפים את הבית הזה ואכן סטפנו עשה הכול כדי שאהיה מאושרת ולא חסך ממני עושר, תשומת לב ומותרות מבלי שתיאר לעצמו כמה ריק הלב הקטן שלי.

דפיקות עזות הלמו בשער הברזל.

ידעתי.

צעדיו פעמו בי כשפסע בשביל אבני השיש שכוסה מעטה ברד קפוא.

מבלי להמתין למענה, פתח את הדלת הכבדה.

הוא ניצב שם.

הנזיר.

אור זהר באישוניו העייפים מתחת לכיסוי קטיפת הארגמן כשהבחין בי ואני יכולתי לחוש את ליבי מקפץ באושר.

ידעתי שיבוא. ידעתי שיבוא בשבילי.

שריר לא זע בפניו הקפואות ומבט עיניו ננעץ כסכין חדה בדמותו של סטפנו שנמנם על הכורסא וקפץ פתע בבהלה כשראה את דמותו.

"באתי לקחת את הילדה. חציתי אוקיינוס ואונייתי עוגנת בנמל. לא אעזוב בלעדיה".

סטפנו הביט בי במבט אוהב ואחוז אימה כאחד.

הוא פנה אל הנזיר בתחינה: "אתן לך את כל הזהב, את כל אוצרותיי, כל שתבקש, אנא, הנח לילדה".

"לא טובים לי אוצרותיך, סטפנו. הילדה. באתי בשבילה. היא משויכת. מקומה לצידי. תמיד. הלילה באתי לקחת את ששייך לי. אל תעמוד בדרכי, היה סמוך ובטוח שלא אצא מכאן בלעדיה".

"נע ונד אתה בדרכים", התחנן סטפנו, "הנח לילדה".

לא יכולתי להתאפק יותר. ליבי יצא אליו והלם במהירות מטורפת.

בידיי הקטנות חיבקתי את סטפנו, הנחתי תלתלי על ברכיו.

"תודה לך על טוב כוונותיך. חייבת לעזוב איתו. אני אוהבת אותו ושייכת לנשמתו. תמיד הייתי. תמיד אהיה. שלו ורק שלו. מקומי לצידו ולא אוכל לנשום ולהתקיים במקום אחר".

הרמתי מהמרבד את בובת החרסינה ואת ידי השנייה נתתי בכף ידו של הנזיר שלי שעטף אותי במעיל הקשמיר שאחז.

חייכתי אליו:

"אני שלך, איש שלי.

תמיד הייתי. תמיד אהיה.

בכל נשימה ציפיתי לך. ידעתי שתגיע בשבילי".

שער הברזל חרק בעוצמה. הכלבים נבחו כשיצאנו אל האונייה לכיוון הנמל.

יכולתי להבחין בו. ברגע הזה. הרגע בו חייך אלי הנזיר שלי, אוחז בידי בחום. הרגע שבין הברקים יכולתי לחוש בקרן שמש זוהרת מלאת תקווה.

הרגע הזה בו בראנו שלמות.