כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      12/4/14 10:19:
    גם בלוג השירה משתתף:) חג שמייח
      12/4/14 04:00:
    תודה שיטוטית יקרה, שבת שלום.
      11/4/14 18:57:
    היה מעניין מאוד לקרוא. קראתי חלק הלילה. תודה שהבאת רחלי יקרה. שבת שלום:)
    0

    "שריקה" ספר שיריה החדש של חמוטל בר-יוסף

    3 תגובות   יום שישי , 11/4/14, 00:08



    "שריקה"

     

    ספר שיריה החדש של חמוטל בר-יוסף

         ביום ששי הלכתי לחנות הספרים שליד ביתי, יחד עם בני זיו, כדי לקבל ספר שהזמנתי. באותה הזדמנות שאלתי האם ספר שיריה החדש "שריקה" של חמוטל בר-יוסף הגיע כבר לחנות, כי אני מחכה לו. המוכר האדיב התבונן בידען הגדול, הוא המחשב ונענע בראשו,  לאו ולפני שהספקתי להתאכזב הוא הודיע לי  חגיגית, שבדיזינגוף סנטר הספר כבר בחנות של הרשת. חככתי בדעתי כל כך רחוק, אבל לחכות שיגיע לכאן לפחות חצי שבוע.  ואז זיו בני התנדב, 'אמא אני ארוץ ואביא לך את הספר'. ואכן הוא רץ, אני שבתי הביתה ולא עברה מחצית השעה וכבר היה בידי הספר.

    כריכה נקייה ללא הצטעצעות, צבע אפרפר תכלת בהיר מאד ושם הספר מוטבע בחוּם, "שריקה". מה השריקה הזו
    עושה כאן, בשירים? כרגיל במקרה של ספר חדש, אני הופכת לראות גם את גב הספר והנה הפתעה, שיר. נו טוב זה ספר שירים, לא? אבל בדרך כלל כתוב משהו על המחבר/ת, יש תמונה של המחבר/ת וכאן שיר.

    אֵיךְ לָמַדְתִּי לִשְׁרֹק

     

    לִשְׁרֹק, לִלְעֹס מַסְטִיק וּלְדַבֵּר בִּשְׁגִיאוֹת

    אָסוּר הָיָה לִי, בַּת יְחִידָה שֶׁל מוֹרֶה וְגַנֶּנֶת

    בְּבַיִת  אֻמְלָל, שַׁכּוּל,  מְקֻלָּל.

    הִתְנַדַּבְתִּי אֵפוֹא לִשְׁאֹב נֵפְטְ מִן הַפַּח הַגָּדוֹל לַבַּקְבּוּק

    (לְהַבְעִיר אֶת הַפְּרִימוּס, לְחַמֵּם אֶת הַדּוּד בַּמִּקְלַחַת  -

    נָחוּץ נֵפְטְ יוֹם יוֹם), וְתַחַת חֲסוּת חֲרִיקוֹת קוֹרְעוֹת עוֹר הַתֹּף

    שֶׁל בֻּכְנַת מַשְׁאֵבַת הַפַּח הָעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת

    כִּוַּצְתִּי שְׂפָתַי וְנָשַׁפְתִּי.

     אֶת הַלְּחַיַּיִם נִפַּחְתִּי בְּכֹחַ

    גַּם עֵינַי הִתְנַּפְּחוּ וְיָצְאוּ מֵעוֹרָן.

     

    כַּךְ, בַּמָּחְתֶּרֶת,

     לָמַדְתִּי לִשְׁרֹק

    עַל הַכֹּל

    בְּקַלּוּת.

     

         אבל זו לא ההפתעה היחידה בספר השירים שהפתיע אותי, כאשר פתחתי את הדף הראשון, אותו השיר. עכשיו הבנתי שהספר בדרכו לכד את האישי שבחיי המשוררת, בין דפי הספר, בין אותו השיר שבעמוד האחרון, לבין העמוד הראשון והוא המכיל בין מילותיו את הבית, את בית גידולה,  והיא כמו מושיטה לי יד לראשונה, כשם שעושים בני
    אדם ומכירים זה את זה לראשונה. הנה אלה הורי, הנה זה מותר וזה אסור, בביתי אלה התנאים, אל תוך זה ומתוך זה יצאה אלינו והביאה את תנובת שיריה.    
    ואז הסתבר לי כי המשותף בינינו (בין המשוררת לביני עם כל הצניעות) גדול כל כך:  אנחנו מהדור שגידל את הוריו. למרות ההורים על משרותיהם הרמות וידיעותיהם במקרה של המשוררת הרי שזקוקים לילדה בענייני הנפט, היא
    תדליק את הפרימוס ושם במסתור המחסן, היא מוצאת שם את מקום המסתור שלה, מפני האיסורים, שכבדים עליה. שם במחתרת תלמד לשרוק בחסות קולות המשאבה וחריקותיה, היא תלמד את עצמה במאמצים לשרוק, למרות האיסורים וכך מתוך המחתרת  הפרטית שלה, תלמד, "למדתי לשרוק על הכול בקלות." כל כך שמחתי שהצליחה לעשות זאת, כאלו שיתפתי אתה פעולה בזמן אמת.

    *

    הַפְּתָקִים הַקְּטַנִּים, הַלְּבָנִים,

    שֶׁכָּתוּב בָּם "אוֹהֵב"

     

    שְׁמוּרִים אֶצְלִי בִּמְגֵרַת הַתַּכְשִׁיטִים 

     

    יַחַד עִם שִׁנֵּי הֶחָלָב הַקְּטַנְטַנּוֹת שֶׁל הַיְּלָדִים

     וְעִם תִּיק הַתְּפִלִּין שֶׁל סָבִי,

     

    שֶׂרִיד יָחִיד שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי בַּגּוֹלָה,

    שֶׁנִּבְדַּק וְנִפְסַל לְשִׁמּוּש.



    (עמ' 23)

     

        השיר הקצר הבא  לספר על האהבה שהיתה כתובה בפתקים, כן זו כמו הַכְּתוּבָּה המבטיחה בטחון, שיהיה כאן בית והם הפתקים שמורים היטב, כנהוג  במקום ששומרים את הדברים היקרים התכשיטים. מובן שנוצרו היצורים האהובים  והם גדלים למרות שזוכרים היטב עת היו קטנטנים כמו שיניהם הקטנות ושומרים גם אותם, כמו הזיכרונות, במקומות השמורים היטב וכדי להעצים או אולי כך הם החיים, זוכרים גם את הפריטים של הקודמים לנו, את הסבים. אלא שההמשכיות איננה טבעית, איננה רגילה, הייתה קטיעה גדולה ואפילו המושגים אחרים, שם  במקום ממנו באה המשפחה, מציינת המשוררת, זו הגולה. ולמרות שהיא רוצה לשמור שריד מאותה מסורת, כמו התפילין היקר ללב, הרי
    שלמעשה לא יצלח, כי הוא נפסל לשימוש והדבר משאיר טעם רע בפה.

     

    חָמוּד כְּיֶלֶד שׁוֹבָב

     

    וְתָמִיד מָלֵא תֵּאָבוֹן

     

    הָיָה הַגֶּבֶר שֶׁהִסְכִּים לְהִתְחַתֵּן

     

    כְּשֶׁסִּפְּרָה לוֹ שׁהִיא בְּהֵרָיוֹן.


    הוּא אָכַל בְּתֵאָבוֹן


     אֶת הַשְּקֵדִים שֶׁהֵבִיאָה אִמָּהּ

     

    כְּדֵי שֶׁתִּתְחַזֵּק קְצַת.

     

    מֵהַבַּטָּטָה שֶׁגִּדְלָה בַּצִּנְצֶנֶת

     

    הוּא הֵכִין צִ'יפּס בַּלַּיְלָה,

     

    כְּדַרְכָּם שֶׁל מַלָּחִים.

     

    הוֹא טִגֵּן אֶת דְּגֵי הַזָּהָב

     

    כִּי הִיא אֵחֲרָה לָשׁוּב מֵהָעֲבוֹדָה

     

    וְלֹא הָיָה מַה לֶאֱכֹל בַּבַּיִת.

     

    הַיְּלָדִים אָהֲבוּ אוֹתוֹ בְּשִגָּעוֹן

    כִּי הָיָה חָמוּד כְּיֶלֶד שׁוֹבָב

             וְתָמִיד מָלֵא תֵאָבוֹן.

    (עמ'  46)

     

       האם זו דמותו של הבית    הקיים,  בנגוד לבית המוצא, כאן הילדים משתובבים עם הילד החמוד, שהיה כילד, אבל כבר גדול ומלא תיאבון כפי הנראה לכל, ובמקום הסדר, שאמור לשרור בבית, הפך כאן למשהו שונה, הבטטה שהייתה נוי, הפכה לצ'יפס ודגי הזהב טוגנו, כי היא לא הספיקה להכין אוכל קונבנציונלי, והילד הגדול הוא אמור להיות האב, אבל הוא ילד גדול עם המון תיאבון.

    אני הפרדתי את קטע 13 ממחזור 'דיוקנים'.
    ראיתי אותו כשיר בפני עצמו, המבטא יפה מן אושר חדש שכזה.

         יש בספר מספר מחזורים כאלה, שאי אפשר להכיל אותם ברשימה כאן, בגלל אורכם, אבל רציתי להתייחס אליהם, כי הם מאד מרשימים, אז הנה הפרדתי והבאתי לכאן קמצוץ.

        בקריאה ראשונה נתקלתי בהם, רציתי לפסוח, לעבור מעליהם, זה כל כך קשה, אבל קראתי במשמעת עצמית. היה בי הרעד, אחר כך דמעה וחשבתי שאין  לי את הכוחות הנפשיים לעמוד מול זה ואין מה לדבר על לכתב על זה. אחר כך עבר הלילה, הייתה השבת, על כל הרעש בבית ושמחת החיים ובמוצ"ש קראתי שוב והזעזוע שוב אחז בי ומחשבה פלחה את מוחי:  את, את שעומדת מהצד, סתם קוראת, את מזדעזעת למקרא, ואיך מרגישה אותה אישה, אם, שאלה חייה עכשיו, איך היא מרגישה בכל רגע מרגעי האמת? האם לא תוכלי לפנות מספר דקות ולהתייחס אל הכאב של האבל? לא, תחילה של השכול, אחר כך של האבל. האם לא תוכלי להקדיש מספר מלים חמות,  להיות אתה בקריאת השירים האלה? אחר כך את הולכת לדרכך כיום ביומו, והיא נשארת עם האבל. הביטי בדיוק במילים של תיאור הנורא מכל, הביטי והפנימי לרגע את המציאות של היה ילד, נולד לאחר שנשאה אותו, הניקה והאכילה וחיתלה והשגיחה והיה מיועד לגדול לצמוח ובמקום זאת היא מוצאת את גופו מרוסק על השטיח, ומנסה להפנים את המראה.

    כן, ניסיתי להיות אתך  לרגע קשה, חברה.

       יש בספר מספר שירים של מעין חשבון נפש מה יהיה 'אחרי'. ולא אתייחס אליהם למרות שריגשו אותי מאד. להיפך אני מצפה רק לספר הבא.

    אבל כן אתיחס בשמחה רבה לנושא אחר והוא נושא חיפוש האהבה.       

    בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

     

    בְּיוֹם הַכִּּפּוּרִים הַזֶּה

    כְּשֶׁהָאֲוִיר קָרִיר

     

    וּמַתִּיר נְדָרִים

    אֲבַקֵּשׁ מְחִלָּה מֵעַצְמִי

     

    וּמִכָּל הַיְּקָרִים לִי

     

    עַל שִׁגְעוֹן הַכֵּנוּת

     

    וְעַל הַתְּשׁוּקָה הַפְּרוּעָה

     

    לְצֶדֶק וּלְדִיּוּק.

     

    אֶתְחַנֵּן לִסְלִיחָה

    עַל הַצְּרִיחָה הָעִוֶּרֶת

     

    הַתְּמִידִית לְאַהֲבָה,

     

    עַל הַצִּרְצוּר הַמְטֹרָף

     

    שֶׁל צְרָצָרִים כְּאַרְבֶּה

     

    שֶׁרוֹצִים וְרוֹצִים וְרוֹצִים

     

    לִטּוּף וְחִבּוּק.

     

    אַכֶּה עַל חֵטְא    הַהִתְמַכְּרוּת

     

    לְאִשּׁוּר, לְשֶבַח, לְהִתְפָּעֲלוּת -

     

    כֵּן, בִּמְיוּחָד לְדִבְרֵי הִתְפָּעֲלוּת

     

    מִפִּי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה

     

    וְעַל חֵטְא אֱמוּנָתִי הַטִפְּשִׁית

     

    שֶׁמַּאֲמָצַי לְהַשְׂבִּיעַ רָצוֹן וּלְשַׂמֵּחַ

     

    יַעֲשׂוּ טוֹב, יָבִיאוּ אֹשֶר.

     

    בְּאֶגְרוֹפִי אֶטְפַּח עַל חָזִי:

     

    אָשַׁמְתִּי, חָטָאתִי, פָּשַׁעְתִּי

     

    בָּאַשְׁלָיָה הַמְשֻׁגַּעַת

     

    שֶׁאֲקַבֵּל כָּל מַה שֶׁמַּגִּיעַ לִי

     

     בְּבַת אַחַת.   

     

    (עמ' 85)                          

     

           השיר מתאר בפשטות אצילה את הרגש שכל אמן המחפש את האהבה, אהבת האם, האב, הילדים, העולם כולו,  והוא עושה מאמצים אדירים בדרך אומנותו כדי לקב    כל פעם קמצוץ מזה, והפחד הגדול פן חלילה לא יבטו, לא יראו, ולא יהיה לאיש איכפת מיצירתו. בהרבה מהשירים פגשתי את הרצון  זה ל המשוררת להבנת דבריה, לקבל אהבה מהקורא, אולי כי במקם אחר החסירו לה מזה,  וולי רק נדמה לה שהחסירו, אבל היא מבקשת, אפילו צורחת, לקבל זאת. ובמיוחד בשיר  הותם את הספר "שמי הולך לפני". השורה האחרונה ובה תמיהה גדולה, אי הבנה, איך זה קרה דווקא מצד בתה האהובה, שמחקה אותה.

     

        סיימתי את הקריאה בספר, זו הייתה טלטלה, חדירה אל הנפש  ששחשפה  מצפונותיה  באומץ.

    תודה לך על השיתוף.

     

    ר. מיפו.



    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      רחלסביליה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין