היו לו את העיניים הכי כחולות וצלולות בעולם, וכשהוא הביט בי במבט הזה שלו היה נדמה לי שאני רואה עד למעמקי הנשמה שלו. הוא ייצב את מבטו מולי, ואני רק חייכתי. מנסיון אני יודעת שזה לא עוזר. בסופו של דבר, ומול המבט המפורש והמשועשע שלי, החלו הלחיים שלו לוהבות. ציינתי לעצמי שהוא אדום עד תנוכי אזניו.
הוא היה צעיר ממני בשבע שנים בסך הכל, אבל הוא ואני ידענו שאם רק נרצה, ההפרשים יהיו הרבה יותר גדולים. ואנחנו? אנחנו אהבנו פערים. כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת אלי. אני אהבתי את הפער ביננו ואת המבוכה שצמחה בתוכו. הוא מצידו ניסה להסתיר אותה, ולהתנגד, אבל למרות הנסיון להסתיר אותה היא צצה שוב והזדקרה במרכז גופו.
ההתנגדות שלו, המבט המתריס שנצנץ בעיניו לרגע, הדרך בה הוא קרא עלי תיגר, היו מרגשים. אהבתי את הפרא הזה שבו. אהבתי את הדרך בה הוא מתנגד לי. מתנגד לכל זה. אהבתי את זה שלא משנה מה, מדובר בסוף ידוע מראש: הוא יהיה שלי.
סקרתי אותו. היה בו את כל מה שצריך במנות נדיבות: גבוה, בהיר וחטוב, שרירים ארוכים וגדולים. שפתי מתק שהחיוך שעלה בהם גרם לי לרצון לנשוך אותו עד זוב דם. אני התאפקתי.
- "אני לא מבין מה את רוצה ממני." - "בוודאי שאתה מבין." - "אני לא כמוהם, את יודעת, אני שונה." - "אני מסכימה איתך." - "אז אני לא מבין מה את רוצה ממני."
אני מתבוננת במבט השואל שלו. לרגע אחד אני נשאבת לתוך הכחול הזה. אני רואה שם סערות בלב ים, ספינה נטרפת. אני מצליחה למשוך ניצול אל החוף. לניצול הזה יש עיניים כחולות כמו ספירים, וכתפיים רחבות. הבשר שלו לבן, והפה שלי נמלא ריר. שניה אחר כך אני מתעוררת אל המציאות. המבט שלו עדיין עולה שואל. אני מרימה יד ומלטפת את לחיו.
- "זה בסדר, אל תטריד את עצמך בשאלות מהסוג הזה. תשאיר את זה לי." אני עוצרת לרגע, משתהה, מתבוננת בו. - "כן, תשאיר את זה לי, ילד. ילד יפה שכמוך."
האוזניים שלו שוב לוהבות. |