כותרות TheMarker >
    ';

    קן הירגזי

    In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.

    John Lilly

    נעליים מספרות על יפה

    0 תגובות   יום שישי , 18/4/14, 14:01

     

    בונג'ורנו. במקור אנחנו מאיטליה. מהצפון. אומרים עלינו שאנחנו סנוביות אבל בינינו, עם איכות כמו שלנו, לא נועדנו להתפלש ברפש, להירטב בשלוליות או להתכסות בבוץ.

    קנתה אותנו יפה, והיא היתה טובה אלינו מההתחלה. נתנה לנו מקום גבוה בארון הנעליים, בין נעלי היציאה, ולא סתם, אלא מקום מכובד באמצע המדף.

    גם אנחנו התנהגנו אליה מאוד יפה. למרות שהיינו חדשות, לא גרמנו לה ליבלות. ניסינו להיות כמה שיותר רכות אליה. היו בקרים שהלכנו איתה לעבודה. היא עובדת בסניף הראשי של בנק באזור לילינבלום ומגיעה לעבודה במונית של קו 4. על אף גובה העקבים שלנו, הוכחנו לה שאפשר לסמוך עלינו בהליכות קצרות.

    סקוזי. סקוזי. סקוזי! שכחנו לתאר את עצמנו. אז כמובן שאנחנו תאומות... אבל לא זהות. אחת ימין ואחת שמאל. אנחנו מידה 37. צבע חרדל! תודו שלזה לא ציפיתם. תגידו שזאת מגבלה? שצבע חרדל לא הולך עם כל דבר? להפך! אנחנו מדגישות: להפך! ועוד משהו: אנחנו זמש. שוב פעם אתם מעקמים את האף. חכו עד שתראו אותנו. תמותו!

    בכל מקרה, בלילות ישבנו בחברותא בין נעלי הלכה השחורות והרציניות שאיתן יפה הולכת לחתונות לבין סנדלי רצועות הזהב שהן פעורות כאלה. ניסינו לנהל איתן דיון ולברר למה שואפת יפה. הגענו למסקנה (זה היה רעיון של נעל שמאל) שצריך לשלוח מרגלים חשאיים. בחרנו בנעלי הבית הוורודות-פרוותיות שיושבות בשקט סמוך למיטתה של יפה כל הלילה כדי שיאזינו לרחשי ליבה וינסו להתכוון לחלומות שלה.

    בוקר אחד כשיפה הלכה לעבודה ולקחה איתה את הכפכפים האנטיפטיות, אלה שתמיד עושות רעש מיותר, התכנסנו סביב נעלי הבית הוורודות שהפרווה בצד האחורי שלהן רמוסה ומהוהה, אבל הן עדיין מתוקות נורא, והן סיפרו לנו כמה קשה להקשיב לחלומות של יפה כי היא נוחרת. מסתבר שהסינוסים שלה סתומים. זה לא שהיא מעשנת או משהו כזה. זה נשאר לה מהילדות. בכל אופן, אטרקטיבי זה לא! אבל... וכאן ניכרה בהן התרגשות והן כמעט דיברו ביחד, המוך הוורוד מסתיר להן את העיניים. הן סיפרו שלקראת בוקר, עיניה מצמצו מתוך חלום והיא לחשה את אותה מילה, שוב ושוב: "מבצעים... מבצעים..."

    הסתכלתי על שמאל, שמאל הסתכלה עלי. מבצעים??? על זה היא חולמת??? לא על אהבה? לא על ילדים? לא על טיולים בעולם?

    התחילו כל הנעליים בארון להתקוטט. שמאליות וימניות התחילו לדרוך זו על זו, החליטו על ברוגז וישבו כעוסות על המדפים. לנעליים השטוחות, לדוגמה, הפריע להיות שייכות לבחורה כזאת שטחית. אצל נעלי הספורט הצטברה אנרגיה עודפת כי הן לא הולכות מספיק והן בעטו במגפי החורף שרק תופסות מקום אבל כבר שלוש שנים לא ראו גשם. היו נעליים סגורות שלא גילו בכלל מה הן מרגישות בקשר לעניין והיו גם כאלה שפרגנו ליפה מתוך נדיבות טבעית של נעליים. אבל כולן יכלו לראות איך "המבצעים" האלה שמתרוצצים ליפה בראש לא עושים להם טוב. יהיה פה רק יותר צפוף כל הזמן, השכנים יהיו טיפוסים יותר זולים ועממיים, וזה יוריד את הערך של הארון כולו. היום המוצרים באים מסין. זבל תעשייתי. סנדלי הזהב התחילו לבכות. מסתבר שהן יצאו רק פעם אחת בסילבסטר של המילניום והלילה ההוא היה טראומטי כשנשפכה עליהן וודקה וצרבה את גאוותן. שמאל ואני הבטנו זו בזו. כבר שאלנו את עצמנו מה זה הריח הזה. נעל סירה ימנית אחת הקיאה לתוך הנעל השנייה. זה התחיל להיות בלתי נסבל, כי לא היתה אף נעל חזקה בסביבה. כל הנעליים של יפה הן נמושות. נעלי הליכה הן זוג פחדניות ואפילו המגפיים הן בלי אופי. אלה שהן הכי קשוחות, וזה עניין יחסי, היו נעלי הספורט. אפילו שהן מין נעלי הליכה לכוסיות מהסוג המגוחך. קונים אותן עם התכוונות אבל אף פעם לא משתמשים. השמאלית שלהן רקעה וצעקה שכולם ישתקו, אבל אף אחד לא התייחס אליה. הימנית שלהן התחילה לבעוט בכולן. זה כאב! אחרי הכול, כולנו די רכות. חוץ מאותן כפכפים אנטיפטיות שלא היו שם באותו יום כי הן הלכו עם יפה. אם הן היו איתנו... הן כבר היו עושות סדר כי הן מעץ. בהדרגה הסערה שככה. נותרנו אילמות והתכנסנו בתוך עצמנו. אנחנו מעיזות להגיד שכך נראות נעליים בדיכאון. מישהו ראה פעם דיכאון של נעליים? שילך לארון הנעליים שלו ויסתכל טוב טוב. יכול להיות שהוא אף פעם לא שם לב לזה, כי הוא לא היה מספיק רגיש. ייתכן שכבר שנים הנעליים שלו (או שלה) בדיכאון. או בפוסט טראומה או בכלל כבר חצי מתות. שלא לדבר על הרע מכל שיכול לקרות לנעל. טפו טפו. ושלא לדבר על הריח...

    ככל שנעשינו ותיקות בארון, נלקחנו פחות ופחות למקומות. נדחפנו לשולי המדף. אנחנו מעבירות את זמננו בשיחות רבות, שמאל ואני. במיוחד בלילות, יושבות צמודות ולוחשות זו לזו את תהיותינו. הגענו למסקנה שמהעמדה שלנו, אין לנו דרך לדעת אם איתרע מזלנו ונפלנו לרגליה של יפה, בחורה טובה אבל עם שאיפות מאוד מוגבלות – מסוף עונה ועד סוף עונה וכך שנה אחר שנה, או שכך הן כולן, הנשים בעולם של היום. סבתותיהן שמרו אמונים לזוג אחד, ורק לאחר שבילו אותו לחלוטין, החליפו אותו באחר. שמאל ואני מוצאות את עצמנו בזמן האחרון נאנחות הרבה, בכל זמש יישותנו. אין מה לעשות. אנחנו רומנטיקניות ללא תקנה. אנחנו נעליים איטלקיות.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      טמבורין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין