אתה שומע? אתמול בא הגעגוע לבקר, נכנס דרך אלף החרכים הפתוחים ישר אל תוך הלב שלי.

ואני? אני בכלל לא רציתי לארח את הבנזונה, כי הספיק לי ממנו. אבל הוא מכיר אותי כל כך טוב.

כמעט כמוך, אהבה שלי. (:

הוא נכנס והתיישב, בדיוק במקום הזה שצובט כשנזכרים בכל מה שהיה ולא יהיה יותר.

ואתה? אתה כבר לא תהיה לי יותר, והחלל הזה בבטן מלא בכאב של אובדן מטורף.

החוכמה שלך כל כך חסרה לי. הדרך בה היית פורט לפרטי פרטים ומסדר כל דבר במבנים הגיוניים.

הקצוות האלה שהיו בך בין אופל לזוהר גדול. בין תשוקה ארצית לרוח.

המבט הכחול שהאיר את החיוך שלך, וגרם לי לרעד הזה ברגליים בכל פעם שהבטת בי.

אני מתגעגעת לאינסוף הדרכים בהן אהבת אותי, בלי לוותר על אף אחת מהן.

אני מתגעגעת להרגשה הזו בין הזרועות שלך, המקום היחיד בו הרגשתי קטנה ומוגנת. 

הייתי מניחה את הראש על החזה הרחב שלך והעולם כולו היה מתמצא בהלמות הלב הזה.

זה תמיד חייך אותך, הפער הזה בין מי שהייתי מול כולם ומי שהייתי אצלך.

אתה שומע? אתמול הגעגוע שב לבקר והביא איתו בחבילה מלופפת דוק של עצב אשר נכרך סביבי ככל שהזמן נקף.

אולי זה לא דוק של עצב אלא הייאוש הזה של מה שנפל והתרסק לאלפי רסיסים ואין אותו יותר. פשוט אין אותו יותר.

רגע אחד הוא שלם בוהק ונוצץ, ובמשנהו אסופת רסיסים. ולא, כמובן שלא בוכים, אולי רק קצת.

הרי ברור שלא בוכים על חלב שנשפך..

וככה ישבנו הלילה הזה, הגעגוע, אתה ואני, כי הרי אתה תמיד נמצא. גם כשלא תהיה כאן יותר לעולם. 

ולא היה משהו שרציתי יותר מלהתקשר אליך כדי שתסביר לי איך לשאת את היגון הזה, את חוסר התוחלת, את האובדן הנורא הזה. כי מי היה זה שידע להסביר לי הכל כל כך יפה? רק אתה. אבל כבר אי אפשר.

בבוקר לוויתי את הגעגוע לדלת, מהמבט שלו הבנתי שהוא יחזור. בכלל, הוא הולך להיות כאן בן בית עכשיו.

לפחות לאיזו תקופה.

נכנסתי למקלחת ושטפתי מתוכי את העייפות, את העיניים האדומות, את החלל שפעור בי עדיין.

והבטחתי לך שתי הבטחות. האחת היא שאני אצליח לעמוד בזה, והשניה שאני אף פעם לא אשכח לך את כל מה ומי שהיית בשבילי. אני אוהבת אותך. אני אוהב אותך תמיד.