האמת על זוגיות ונאמנות אצל יונים-

תגלית

שבת בבוקר, אני הולך לי, בשביל הבריאות, בשדות החיטה הזרועים בין רמת אפעל לצומת מסובים. בשבוע שעבר התנפל קומביין על כל החיטה הזו, קצר אותה והלך.

עכשיו בוקר- החיטה שוכבת שורות, שורות מבוישת, הייתי אומר פתטית. השלף קצר והגרעינים רזים ומצוקמקים. ובכל זאת אלפים של יונים שמעו על הבוננזה והגיעו. אפילו איזו חוגלה, או איזה עוף שנראה לי כמו חגלה, קיבל טיפ ובא גם כן ככה סולו להשתתף בחגיגה.

זאת הזירה: שדה, ציפורים מנקרות, תק תק תק. כרגיל זה מה שיונים עושות בדרך כלל. הסיפור הוא  שאני רואה תור אחד- מה זה תור?! גאבאר עם צוואר עבה כמו מניף משקלות אוקראיני- מסתובב ובמקום לנקר כמו כולם- צופה. אני "שומע" אותו אומר לעצמו מה הקטע של כל היונים האלה, כמה הן כבר יכולות לאכול?

הוא אומר לעצמו איזה כיף זה לשגל כמה שיותר יונים על כיבה מלאה. ובאמת מעברי הרחוק, אני זוכר שזה כיף להשתגל שבע ורגוע ככה בשבת בצהריים- גן עדן.

ומה שהתור עושה זה מסתובב בין היונים ומחכה שאחת מהן תבלע את הגרעין על מנת לעלות ולשגל אותה מבלי שיתקע לה הגרעין באמצע הדרך, בצינור הוושט.

אילו הסיפור על הזוגיות והנאמנות של היונים היה אמת, התור הזה היה תוקע את חביבתו וחוזר לנקר גרעינים. ולא כך היה הדבר. התור הזה בהחלט נראה תחת שיכרון הורמונאלי- וככה זה צריך להיות.