בעודי אוחז את העט בחכמה,

אני חושב וחושב ויושב לי בדממה,

שוב שואל את עצמי עוד שאלה ועוד שאלה,

אחרי שנים של חיפוש עדיין לא מוצא תשובה.

כל יום שעובר, זה עובר כל-כך מהר

כל יום שעובר, אני רק תוהה יותר...

איך זה שאדם מחליט לחיות בשקר כשאמת היא מול פניו

איך זה שאדם מאשים את כל השאר כשהאשמה היא רק עליו 

איך זה שאדם רוצה רק לדבר ולא חושב לעצור שנייה ולהקשיב 

איך זה שאדם עומד על שתי רגליו אך הוא עדיין לא יציב 

איך זה שאדם מעדיף להתחפש מאשר להיות עצמו 

איך זה שאדם מתנהג כבן אדם אך אף אחד לא מקבלו 

איך זה שאדם מוכר את נשמתו לשטן כשיכול לתת את כל כולו לאלוהים  

איך זה שאדם עוצם את עיניו כשכולם סביבו מדממים 

איך זה שאדם מחליט בבת אחת לרוץ לכל המקומות 

איך זה שאדם בוכה ובוכה במקום לשטוף את הדמעות 

איך זה שאדם חושב שהרוב הוא סתם מקרי     

איך זה שאדם יכול להתעכב על דבר כל-כך שולי 

איך זה שאדם יכול לברוח מאחריות כל-כך גדולה 

איך זה שאדם יכול פשוט לקום וללכת בלי לתת שום סיבה 

איך זה שאדם לא הולך אחרי ליבו 

איך זה שאדם חושב שהכל סובב סביבו 

איך זה שאדם מרגיש למעלה כשהוא למטה רוב הזמן 

איך זה שאדם לא מבין מה שכה מובן

כל יום שעובר, זה עובר כל-כך מהר

כל יום שעובר, אני רק תוהה יותר...

ושוב מוצא את עצמי מתהלך על שביל האבנים הצהובות,

מחפש את הקוסם שייתן לי את התשובות.....