שלום,

"אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט..."

רק סיימנו את הפסח - מי בחדוות המשפחתיות, מי בטיולי טבע, עוד לא הספקנו להינות מהמופלטות וחגיגות המימונה -
וכבר יום השואה מולינו בצעדי ענק!

ובלב - המיתרים מתנגנים ברטט, והשורשים מתארכים לאט אל אותם סיפורים שהיכרנו וחשבנו שאנחנו כבר מחוסנים בפניהם - האמנם?

מילותיה של רחל שפירא מתנגנות בעדינות, נוגעות כל כך בדאגה וחמלה וגעגוע וכאב - שנה אחר שנה.

חגיגות וימי זיכרון - זה בעקבות זה, כאב היחידים ככאב האומה,

איך מתמודדים עם זה?

איך עוברים כהרף עין בין לבין?

איך חיים בין החופש והזיכרון?

בבוקר ששי הקרוב, ממש לפני יום השואה בערב יום ראשון - מוזמנים לבוא לבדוק ולחוות - 

עושים את 'העבודה' עם צילה -
איך חיים בין חופש וזיכרון?
איך חיים בחופש עם הזיכרון?

• פרטים והרשמה כאן