מדי שנה, לקראת יום השואה,מתפרסמים מחדש נתונים על העוני הנורא של "ניצולי השואה". והשבוע אף יתקיים דיון בממשלה ובאדיבות לפיד את כהן (שר הרווחה) יוסיפו להם 348 ₪ לחודש... ופטור מתשלום על תרופות.
ואילו לפי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה הרי שכ-50 אלף מתוך 193 אלף ניצולי השואה החיים בישראל חיים מתחת לקו העוני. יותר משליש מניצולי השואה פנו לקרן בשנה האחרונה לקבלת סיוע, רובם בעלי הכנסה נמוכה ובהגדרה של משרד האוצר "נזקק נצרך". 86% מהניצולים שפנו לקרן לקבלת סיוע כלכלי חיים מהכנסה של פחות מ-5,000 שקל בחודש, ו-60% מהם חיים מהכנסה של עד 3,000 שקל בחודש בלבד. ומיד קופצים המגיבים למיניהם וה"לא יעלה על הדעת" נשמע בקול זעקה, הנחלשת תוך כמה ימים, כמעט ללא תוצאות. למרות שמדובר באנשים שגורלם חייב להטריד את כולנו. בכל זאת, ניצולי שואה ! לא סתם "לוזרים" שחיים בשולי החברה ונאלצים לחיות רק מביטוח לאומי. כאלו שלאיש לא איכפת מהם, כמעט. ולכן אהיה אני להם לפה ואנסה שוב, כבשנים עברו להזכיר כמה עובדות ולשחוט פרה קדושה... הוריי המנוחים חוו את השואה על כל מוראותיה. אמי ז"ל היתה ניצולת אושוויץ ומרבית בני משפחותיהם נרצחו במחנות כולל אשתו הראשונה ובנו של אבי. גדלתי בבית שהשואה ריחפה ברקעו, כך שאני מקווה שמותר לי להיות קצת "רשע" ... בשעתו הוקמה "הקרן לרווחת ניצולי השואה", לכאורה כדי למנוע לחלוטין מצב בו ניצול שואה יסיים חייו בעליבות ועוני ונוספו לה מקורות מימון מכספי הממשלה לצד כספי ורכוש יהודים שנרצחו ללא יורשים, כספים שאותרו והושבו. והנה טוענת הקרן האמורה כי כ 50,000 ניצולים עדיין נזקקים לסיוע מאחר והם מגיעים לקצבאות מצטברות עם הביטוח הלאומי בסדר גודל של פחות -5,000 ₪ לחודש, כאשר למחצית הפונים אף אין הכנסה של 3,000 ₪ לחודש (ובעברית פשוטה- הם חיים רק מקיצבת זקנה כולל הטבה סוציאלית) הקרן סבורה ובדין שהכנסתם העלובה דנה אותם לחיי עוני ומתיימרת לסייע. לא ארחיב כאן, אך כל מי שלמד את התחום יודע כי עיקר המצוקה הינה של עולי בריה"מ לשעבר, שהינם ניצולי שואה ע"פ ההגדרות, גם אם לא שהו במחנות ריכוז. למעשה רובם היו ילדים כאשר משפחותיהם נמלטו מפולין ב39 לעבר שטחי הכיבוש הרוסי והוגלו מיד למרכז אסיה, או שהן ברחו בהמשך המלחמה משאר מדינות מרכז אירופה. הם גדלו, הקימו משפחות ונותרו בברית המועצות עד שנות התשעים, עת עלו ארצה, בגיל ממוצע של 60 פלוס. חישבו על עולה דמיוני שהגיע ארצה בגיל 65 מרוסיה, בה גדל מילדות וחייו בה לא היו שונים במיוחד מחיי יהודים אחרים שנולדו ברוסיה. עבורו החיים בארץ אכן קשים, אך בעיקר בשל עלותו ארצה בגיל מבוגר מאוד, ללא חסכונות, בעוד מרבית בני גילו בארץ, כולל ניצולי השואה המקוריים בהגדרה – אלו ששרדו מחנות וגטאות – כבר התבססו כלכלית וחלקם אף עשו חייל, לא מעט בזכות השילומים מגרמניה.
החיים בישראל לקשישים נטולי פנסיות ורכוש – קשים ומרים וזו הבעיה האמיתית ממנה מתחמקים. במקום לתקוף את מדיניות קצבאות הזיקנה הבלתי אנושית, הרבה יותר "סקסי" לעסוק בסבל של ניצולי השואה . וכאן באה שאלת המפתח: באיזו זכות מוסרית ניתן לדרוש זכויות עדיפות לקשישה דמיונית בת 75 שנולדה ברומניה וחיתה מגיל שנה באזרבייג'ן , עלתה ארצה ב-97' ומתגוררת כיום בדירה קטנה ב"הוסטל" מצויד ונקי, לעומת בת גילה שנולדה בבגדד והגיעה ב-1952 לירושלים וגרה עד היום בשיכון עלוב ודולף בקטמון, כאשר גם היא אינה מקבלת שום סיוע ממשלתי, מלבד קצבת הזקנה העלובה ! הגיעה העת ליזום מהלך אמיץ של הכפלת קיצבת הזקנה מחד, כן - ה כ פ ל ה ! ומאידך- חיובה במס הכנסה. נכון, לא יקרה אסון אם אדם אמיד ישלם מס על הקיצבה לה הוא זכאי מכח החוק, ללא קשר לרמת הכנסתו. ולפני שתסתערו עלי... אבהיר כי כל בעל הכנסה נמוכה המקבל קיצבת זקנה שירצה לא לשלם עליה מס הכנסה, יצטרך להגיש דו"ח שנתי מקוצר, בסיוע ארגוני המתנדבים (וזה לא כל כך מסובך) ואז, ברוב המקרים, יתברר כי אינו חייב במס. או לא להגיש ואז ינוכו ממנה 45% כחוק, ובא לציון מימון... ולעניים הקשישים כולם, ללא אפליה - מעט צדק חברתי.
|