כותרות TheMarker >
    ';

    החיים יפים


    בצידו האפל של הירח,
    חיים אנשי הצללים בדממה.
    איש קולם אינו שומע,
    מושפלים עד אדמה.

    אך בלילות של ירח מלא,
    בין חושך לחמה,
    זאב בודד בשמם קורא,
    זועק אל..
    השממה.
    ***
    כול הטקסטים, השירים והסיפורים בבלוג מקוריים
    ***
    כוכבים, יש רק בשמיים...
    ***
    אשמח לתגובות

    כול הזכויות שמורות
    צוריאל צור

    0

    זיכרונות בטעם צמר גפן ורוד מתוק.

    16 תגובות   יום חמישי, 24/4/14, 20:49

     

    היא הביטה בי מחלון הראווה ..

     

    לבושה מדים לבנים וכובע אחיות לבן של פעם,

    מסמנת לי כמו אז באצבע מול שפתיה, "שקט, נא לשמור על השקט".

    תמונת אחות רחמנייה בשחור לבן.


     

    ''

     

    כמו טוני ודאג המדענים מסדרת הטלוויזיה של שנות השבעים  "מנהרת הזמן", חזרו אליי בבת אחת זיכרונות מקופת החולים הכללית של ההסתדרות משנות ילדותי.

    שני בניינים לבנים בני שני קומות כמו רוב בתיה של קריית שלום שנבנו על ידי סולל בונה בתחילת שנות החמישים.

    ביניהם מדשאות מוריקות ומטופחות עם שיחים ועצים שאהבנו לשחק שם בשעות אחר הצהריים בשלל משחקי ילדות כמו תופסת, מחבואים, הנד'ס-אפ, שבע מקלות, דודס, גוגואים ועוד.

    במרפאה עצמה, ביקרתי- או כשנפצעתי בהשתובבויות עם ילדים (מה שקרה לעיתים די קרובות) או כשהייתי חולה.

    בדרך כלל במחלות ילדות ובעיקר התקררות והרופא היה רושם לי כול מיני סירופים סמיכים וטעימים שבאו בבקבוקי זכוכית שקופים או חומים.

    את התרופות היינו מקבלים בבית מרקחת בקומה הראשונה דרך אשנב קטן, אחרי שהיו משלמים מס חבר בצורת בולים שהיו מודבקים בפנקס אדום שלימים יוחלף בכרטיס חבר פלסטי.


    בעיני ילד, זה היה לי חוויה די נעימה לבקר בקופת החולים, אז חשבתי לתומי שמחלות זה רק שיעול ונזלת . ולפעמים משחק כזה שהרופא שומע את הנשימות עם סטטוסקופ, או דופק על הברך עם פטיש ואז כמו קסם הרגל קופצת.

    בזמן ההמתנה בחדר הלבן והסטרילי, האנשים והילדים היו מדברים בלחש ושומרים על שקט כשתמונת האחות שהייתה תלויה על כול קיר במרפאה  מזכירה לא להפריע לעבודת הרופא.

    היה גם את בני, האח החובש שהיינו באים אליו בלי תור שיחבוש לנו את הברכיים החבולות מנפילות וטיפוס על עצי הפיקוס הענקיים שבשכונה. והוא היה נוזף בנו באבהיות וחיוך ונותן סוכריה.

     

    ''

    בנימין גילסון בעבודה (מרפאת קרית שלום) *באדיבות בנו, אליעזר גילסון .

     

     

    וכמובן, דוקטור משה חסקין ז"ל,  הרופא האגדי של קריית שלום.

    הוא טיפל בי מאז שהייתי ילד קטן ועד שנפטר בפתאומיות מהתקף לב.

    גבר יפה עם בלורית מסורקת בקפידה לאחור, תמיד הזכיר לי דמות מתמונות החלוצים הרוסיים וכאילו זה עתה סיים לייבש את הביצות ובא לטפל באנשי השכונה.

    היה רופא מסור לעבודתו ולקהילה, ערך ביקורי בית והקשיב בסבלנות למצוקותיהם של החולים.

    רופא שעשה הרבה כבוד למקצוע ולמושג "רופא" שמר על פורמה ומראה טוב, לא עישן ונתן דוגמא טובה לחוליו.

    זכור לי כילד קטן, לבנבן ושמנמן, כשבדק אותי בדיקה מקיפה ואחר כך הביט בי בעיניו הרחומות ואמר לי מה צריך לאכול ומה לא ושצריך לעשות ספורט כדי להיות חזק ובריא.

    למרבה הצער והאירוניה, הוא נפטר בטרם עת מבעיית לב,

    יהי זכרו ברוך.

     

    ''

    *לוחית זיכרון בכניסה לחדרו במרפאה.

     


     תמונת האחות היפה, הזכירה לי תמונה מפורסמת אחרת מהילדות של שנות ה-70.

    תמונת  "הילד הבוכה".

    ציורו המפורסם של ברונו אמאדיו הספרדי, שהיה נפוץ כמעט בכול בית בישראל ובעולם.

    הציור צויר בהשראת דמותם של ילדי הצוענים לבושי הסחבות ונקשרו בו אגדות וסיפורים מסתוריים על קללה שרובצת על הציור וגורמת לשריפות בבתים בהם היא תלויה (ויקיפדיה)

    התמונה נמכרה בפופולאריות רבה על מדרכות התחנה המרכזית הישנה של ת"א ועד היום אקזמפלר שלה תלוי בחדר המדרגות לצד מראה בבניין השכנים של הורי.

     

    ''

     

    ואם כבר מדברים על זיכרונות וכתיבתם, מישהו זוכר שפעם לפני עידן הפייסבוק והוואטס-אפ היה לכול תלמיד (נו טוב, בעיקר לתלמידות) ספר זיכרונות קטן שלעיתים הגיע עם מנעול ובו היינו רושמים זיכרונות וברכות ליום הולדת בפינות הדף אותו היו מקפלים, בנוסח: "סוד כמוס לפרה ולסוס" או "על החלון ישבתי וזיכרון ל.. כתבתי, פתאום נשבר העיפרון וזהו סוף הזיכרון"

    ו"מביתי לביתך 7 קילומטר, מליבי לליבך אף לא מילימטר" וכו'.


     

    לפני זמן מה, צירפה אותי אחת החברות בפייסבוק, לקבוצה שנקראת: "גם אני גדלתי בקרית שלום"

    להפתעתי ראיתי קבוצה גדולה שמיום ליום הולכת ותופחת. אנשים שמחים לגלות חברי ילדות ולהעלות זיכרונות  מתוקים ותמונות מהעבר.

    מסתבר שנוסטלגיה, הוא רגש שפורט על מיתרי ליבם ונפשם של רבים. הערגה והגעגוע למה שנתפס פעם כתמים וטהור.

    נזכרתי בצריף של גן לאה ובמשחקים של פעם.

    באותה שנה 72 הטלוויזיה הייתה בחיתוליה  ובערוץ היחיד ששידר בשחור לבן היו בבוקר תוכניות לילדים ופעם בשבוע הגננת הייתה עושה רוטציה בין הילדים שלהוריהם היה מקלט טלוויזיה והיינו הולכים לביתם לצפות בתוכנית "טיול בספרי אגדות".

    זכורה לי עד היום לטובה התוכנית הזו שראינו.

     

    ''

     

     

    אבל הכי קינאנו בילדים של גן בלומה, שבעלה משה היצירתי שבנה את כול מתקני הגן, הפעיל אטרקציה מעוררת קינאה של איסוף ילדי גן בלומה מבתיהם בשיירת כרכרות עץ צבעוניות רתומות לחמור ומוליך אותם כול בוקר לאורך הרחוב הראשי של השכונה – שדרות גורי, כשכול פעם זוג ילדים אחר אוחז במושכות וקורא דיו- דיו..

    ואילו לילד המצטיין של אותו יום, ניתן הזכות והכבוד לרכב ישירות על גב החמור.

    משה החלילן מהמלין של קריית שלום.

     

    ''

    באדיבות: נירה דורי גיל.

     

    חלק מילדי הגן המשיכו איתי לכיתה א'.

    זכורה לי מבינהם, דומיניק הילדה החמודה שהייתה חברה שלי וישבה איתי באותו שולחן.

    כול יום בהפסקה הגדולה, הייתה לוקחת אותי אתה למחבוא פרטי שלנו בין שני שיחי הרדוף, מכבדת אותי בשקית קטנה של בוטנים אמריקאים שאביה שעבד באל-על היה מביא ומפטפטת איתי על דברים שברומו של עולמם של ילדים קטנים.


    בתקופה שמשה הסיע את רכבת הילדים והחמור בשדרה הראשית, מעט מאוד מכוניות נסעו אז בכבישי הארץ.

    לי זכורה לטובה מכונית הלארק סטודיבייקר שהייתה לאבי וגיסו שהיה להם בית מלאכה מצליח ליצור כול סוגי הפילטרים למכוניות ברחוב הרצל בתל אביב.

    ''

    זכור לי פעם שלקחו אותי איתם לחלוקת פילטרים בתחנות דלק ובסיומה נסענו לחוף הים שהיה פראי ומסולע לפני שלהט בנה את הטיילת ושוברי הגלים.

    הסלעים שטיפסתי עליהם ברגליים יחפות, היו מכוסים אזוב וירקת והיו חלקלקים. במובן שתוך זמן קצר, החלקתי נחבלתי ובכיתי.


    כפיצוי הם הציעו לקחת אותי לגן החיות של תל אביב שחוץ מהים, היה האהבה הכי גדולה שלי אז.

    ראוי לציין שבקשתי והייתי די הרבה פעמים באותו גן חיות שהיה קסום אז בעיניי ( למזלם של הוריי, משנת 70, הכניסה בשבת הייתה חינם).

    אהבתי להתבונן שעות בחיות ולחשוב עליהם כשאבי היה מספר לי סיפורים ומשלים על חיות בערב מתוך ספר גדול וצבעוני.

    עד היום, כשאני עובר ליד רפתות גדולות, הריח החמוץ והמצחין מעורר בי זיכרון ישן לאותו גן חיות מופלא.

    כמובן שאותה צחנה ורעש מהגן שפעם היה מרוחק ממבני מגורים ועם השנים נבנו סביבו שכונות ובצמוד אליו בניין העירייה, היא שגרמה להחלטה להעבירו בשנת 82 לספארי ברמת גן.

    החלטה שהייתה חשובה בעיקר לחיות האומללות.

     

    ''

     

    אז מה השתנה מאז ?


    קופות החולים הפכו לשירותי בריאות..


    האחיות, עדיין רחמניות אך ללא השביס המפורסם.


    הילד הבוכה, אומנם עדיין תלוי בחדר המדרגות של טובה השכנה, אך די נשכח מהלב (ולאחרונה נוסדה גם עבורו בפייסבוק קבוצה)


    הצריפים של גני הילדים נהרסו ובמקומם הוקמו גנים מודרניים.


    שני הבניינים של הקופה נמכרו והוסבו לדירות מגורים  ומבנה חדש ומודרני הוקם על מגרש סמוך וריק שעליו היינו עושים מדורות לג בעומר ומשחקים הקפות.


    החמור והכרכרות של משה ומכונית הלארק , פינו את מקומם לעדר מאזדות ויונדאים.


    דומיניק היפה עזבה עם משפחתה בקיץ 73 לצרפת ומאז לא שמעתי ממנה.


    בני החובש החביב, יצא לפנסיה והייתי פוגש אותו מדי פעם בשכונה עד שנפטר בקיץ 2010 בגיל 83.

    יהי זכרו ברוך.

     

    דוקטור חסקין שהמשיך לטפל בתושבי השכונה במשכן החדש של הקופה, המיר את חלוקו הלבן והצחור בזוג כנפיים לבנות והילה.


    ואני?


    אמנם כבר אינני ילד שמנמן לבנבן אך נותרו לי הרבה זיכרונות שחלק קטנטן מהם חלקתי פה עמכם ורובם  נשארו כזיכרונות ורודים, מתוקים וקצת דביקים כאותו צמר גפן מתוק על מקל שאכלנו בילדות.

     

     

    *מספר ימים לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט, יצא לי לדבר עם טובה השכנה ושאלתי אותה על תמונת הילד הבוכה.

    היא סיפרה שהתמונה הזו שקנתה בילדותה והייתה תלויה בחדר המדרגות קרוב ל40 שנה בלי לזוז!!, נעלמה לפני כשבועיים ! (זמן כתיבת הפוסט)

    מישהו אמר-ציור מקולל בעל כוחות על טבעיים ?...

     

    ''

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/5/14 17:23:
      אומרים שהיה פה שמח... :) תיארת בחן... אהבתי את דמות הרופא
        27/4/14 21:20:

      צטט: yael~ 2014-04-27 15:52:09

      "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוטה ערפל". (מדברי יגאל אלון).
       
      נכון יעל
      והיה גם מי שאמר- שאדם ללא עבר, כעץ ללא שורשים ..

      אין לו במה להיאחז ..

        27/4/14 21:17:

      צטט: perach1 2014-04-26 23:31:59

      הם שוב חוזרים אלינו הימים , הימים הטובים .... (: תודה על השיתוף והנוסטלגיה.. והקליפים ! יופי .. !! שבוע טוב ומבורך .

       

      שבוע טוב ומבורך פרח

      ושיהיו עוד הרבה ימים טובים :)

        27/4/14 21:15:

      צטט: gubi's world 2014-04-26 23:23:09

      כייף לקרוא אותך צורי. הפוסט שלך העלה לי זיכרונות ילדות משלי בטבריה. לאו דווקא מהקפטריה :)

       

      תודה שלמה

      לילדות של פעם, אכן היה ניחוח אחר שכבר לא קיים :)

        27/4/14 15:52:
      "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוטה ערפל". (מדברי יגאל אלון).
        26/4/14 23:31:
      הם שוב חוזרים אלינו הימים , הימים הטובים .... (: תודה על השיתוף והנוסטלגיה.. והקליפים ! יופי .. !! שבוע טוב ומבורך .
        26/4/14 23:23:
      כייף לקרוא אותך צורי. הפוסט שלך העלה לי זיכרונות ילדות משלי בטבריה. לאו דווקא מהקפטריה :)
        25/4/14 18:25:

      מזדקן בחן ..לשון בחוץ
      תודה לכולם על התגובות, אכן הייתה לי ילדות יפה ומקסימה.
      היה לי טוב בילדות וטוב לי גם עכשיו !
      כתבתי את זה כזיכרון ובעיקר הנצחה לאנשים טובים ומיוחדים שהיו חשובים לי.
      החיים יפים תמיד, לכול תקופה יש את היחודיות שלה.
      ובועז, כן היית די קל"ב לגן בלומה שהיה ברחוב שלושת החיצים.
      אה, ושלא ישתמע שאני כזה זקן .סך הכול 48 שנים, ומרגיש 28 הכול יחסיחיוך

        25/4/14 16:42:

      נראה לי שאתה מזדקן לשון בחוץ  וכתבת מרתק!!

        25/4/14 15:15:

      גמני, גמני..., גדלתי שם.

      והייתי אצל בלומה, אבל לא נסעתי בעגלות

      הביתה, משום שהבית היה כול-כך קרוב...

      אבל הייתי אצל לאה!!! מקסימה שכמותה.

      ורופאה שלי, הייתה דר' ארליך, שתמיד ידעה

      להשקיט אותי לפני כול בדיקה...

      געגועים לימים ההם, יופי של פוסט, בוקר ויום טוב:))
        25/4/14 04:48:
      *כתבת מקסים
        24/4/14 23:08:
      נוסטלגיה, חבר, נוסטלגיה
        24/4/14 22:19:

      תמיד נעים להיזכר ולהתרפק על העבר, ונראה שהיה לך טוב כילד ויש לך למה להתגעגע.

        24/4/14 22:01:

      נוסטלגיה מתוקה...תמיד מתוקהחיוך

        24/4/14 21:13:

      חיוך

      אתה יודע שחיכיתי לשמוע על הדוקטור.

      והשיר "לו יכולתי הייתי קוסם" - אחד האהובים.

      וכן. הם שוב חוזרים אלינו הימים (מעולה כמו כל שיר כנפיים) :-)

      כתבת מקסים!