כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    האבנים המתגלגלות, Ruby Tuesday

    22 תגובות   יום שבת, 26/4/14, 07:49

    ''

     

    צ'מעו חתיכת סיפור, שרק מעטים מכירים אותו.



    התלבטתי היכן להתחיל את הסיפור, ואיזה שיר לשים בכותרת הרשומה.

    הדף הלבן והריק של ה-Word ריצד מול עיניי כמה ימים. לכול השדים, הרי אני חייב להישמע לטיפ מגאון ספרותי כמו קורט וונגוט שכתב:

    "לאף אחד לא באמת אכפת כמה טוב או כמה גרוע אתה כותב, אם אין לך משהו שובה-לב לכתוב עליו".

    (תודה ללאה שחשפה בפניי את הטיפ הזה).


    והסיפור שיסופר להלן שבה לפחות את הלב שלי, אני מקווה שישבה גם את שלכם.


    בסופו של דבר החלטתי לספר לכם אותו, כפי שהוא נחשף בפניי, רובד אחר רובד...

    (שיט, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב: As the story unfolds)...


    ובכן,


    זכרתי שהשיר Ruby Tuesday נכתב על דמות מסוימת ולא היה לי קשה למצוא את שמה המלא, לינדה קית' (ואל תתבלבלו בין שם משפחתה לשמו הפרטי של ריצ'ארדס, חבר הלהקה...).


    לקראת אמצע שנות ה-60 הייתה לינדה, לשעבר – בחורה טובה מבית יהודי טוב (לשעבר?, נו טוב, אתם תבינו בהמשך...), ובכן לינדה הייתה דוגמנית מתחילה שכבר זכתה לפרסום במגזין "ווג" (היא דיגמנה כובעים, בעירום כמעט מלא..., כן כן, חשבתי על השיר ה"הוא" של פול יאנג...).


    חברתה הטובה באותה התקופה הייתה שילה קליין. שילה יצאה עם אנדרו הולדם (לימים, בעלה...), שפעל בצוות הניהול של "האבנים המתגלגלות". לימים הוא יהפוך למנהלם האישי...

    באחת הפעמים הצטרפה לינדה אל חברתה למסיבה שבה השתתפו חברי הלהקה.

    בין לינדה וריצ'ארדס נוצר קליק.

    לימים סיפרה לינדה שריצ'ארדס היה ביישן מטיבעו וחשב שלינדה אינה יותר מאשר עוד גרופי..., אלא שלינדה כבר הייתה מתוחכמת דיה במהלכי החיים והיא אמרה לו שהיא אוהבת יותר מוזיקה שחורה וכי המוזיקה של הלהקה, חיוורת לטעמה..., ולמעשה, היא אמרה לו באופן הכי ישיר שהיא פשוט מתעניינת בו יותר מאשר במוזיקה שלו...


    הקשר בין השניים נמשך כשנתיים, ולינדה התלוותה לסיבובי ההופעות של הלהקה בארה"ב (5 סיבובי הופעות בתוך 3 שנים!!!).

    באחד מסיבובי ההופעות ניצלה לינדה זמן פנוי והסתובבה באזור הגריניץ'-וילג', שם ראתה לראשונה גיטריסט וזמר שהותיר אותה פעורת-פה מרוב תדהמה. היה זה ג'ימי הנדריקס...


    לימים סיפרה שהיא תהתה איך מישהו עוד לא גילה את היהלום הבלתי-מלוטש הזה כדי להפוך אותו לדבר החם ביותר בגזרת הרוק, העולמית.  


    היא שכנעה את אנדרו הולדם (בן-זוגה של חברתה, שילה) וחבר נוסף מצוות הניהול של "האבנים המתגלגלות" (שטיין...), לבוא ולראות את הנדריקס.

    עוד טרם ההופעה התברר שהנדריקס מישכן את הגיטרה שלו בעבור חופן דולרים..., ולינדה הצליחה לשכנע את ריצ'ארדס להלוות להנדריקס את הגיטרה שלו, פנדר-סטרטוקאסטר לבנה, ויקרה...


    ההופעה הייתה נוראה.

    הנדריקס היה במצב-רוח לוחמני והתפרע על הבמה, חותך מריף גיטרה אחד למשנהו בפראות ולקראת סוף ההופעה הוא "שתל" את הגיטרה בתוך אחד ממגברי הקול שניצבו על הבמה. הגיטרה נהרסה כמעט כליל...

    הולדם ושטיין ברחו מהמועדון ולא רצו לשמוע על הנדריקס שוב...


    משהסתיים סיבוב ההופעות בארה"ב חזרה הלהקה לאנגליה ועימה, לינדה...


    מצב הקריירה של הנדריקס באותה התקופה היה די בקרשים..., אומנם היו לו את הכישרון, הכריזמה וחידושים מוזיקליים רבים, אך הוא לא קיבל שום חוזה הקלטות..., הוא המשיך להופיע במועדוני בלוז קטנים ונידחים.


    המפנה הגיע בעזרתו של צ'אס צ'נדלר,

    מי שהיה הבאסיסט של The Animals.  

    צ'נדלר, שנכח באחת מאותן הופעות של הנדריקס באותם מועדוני בלוז נידחים (הוא הוזמן לשם ע"י לינדה...),  פרש זה עתה מלהקתו ועמד לפני נסיעה לארץ מולדתו, אנגליה.

    הוא שכנע את הנדריקס להצטרף אליו, וכך אכן היה.


    צ'נדלר, כמו לינדה קית', הבין כמעט מייד שיש לו ביד יהלום של ממש ועדיף להשאירו בלתי-מלוטש..., הוא הפך לאמרגנו ולמנהלו של הנדריקס...


    השניים הגיעו לאנגליה בספטמבר 1966 וצ'נדלר לחץ חזק על דוושת הגז..., הוא צירף אל הנדריקס עוד 2 נגנים מוכשרים, מיטשל (מתופף) ורדינג (באסיסט).

    The Jimi Hendrix Experience (להלן, "החוויה") כך נקראה הלהקה החדשה.


    עוד טרם בואו של הנדריקס לאנגליה, היה מצב רוחו ירוד למדי.

    תחת ניהולו של צ'נדלר התחילו לקרות לו דברים טובים, אך מצב רוחו המעורער, לא השתפר. עד כמה שצ'נדלר האמין בכישרונו הרי שהנדריקס בעצמו פקפק בכך ובעיקר הוא לא האמין שהוא יוכל להיות זמר שיכול להופיע בקידמת הבמה...


    לינדה קית' שומעת על בואו של הנדריקס לאנגליה. היא אורזת מזוודות ועוברת לגור עם הנדריקס...,  קית' ריצ'ארדס שבור הלב נותר המום.


    תראו,... ישנם כמה וכמה מועמדות ראויות לתואר להקת הרוק המשפיעה ביותר בהיסטוריה. אבל חברי כול הלהקות המועמדות הללו כבר הודו מזמן, ובפה מלא, ש"החוויה" פשוט הגדירה את הרוק מחדש ולמעשה החיתה אותו בתקופה שבה הוא נראה כמדשדש במקום.

    "החוויה" לקחה את הרוק יותר מאשר צעד אחד קדימה.

    הנגינה שלהם הייתה חסרת-מעצורים ושלוחת רסן. מצד אחד המוזיקה שלהם הייתה פסיכדלית ומצד שני, שמיימית.

    הם היו השגרירים הטובים ביותר ל"חופש, אהבה וסמים" של אותה התקופה...


    על לינדה עצמה עברו שני שינויים רדיקליים באותה התקופה:

    הראשון – מלחיות לצידו של כוכב-על כמו ריצ'ארדס ולחוש כמו "מזדנבת" ממוצעת של "האבנים המתגלגלות", היא הופכת למנטורית של הנדריקס ומכניסה בו בטחון-עצמי כפי שמעולם לא היה לו.

    היא משכנעת אותו להאמין בייחודיות שלו וגורמת לו לבטוח בכישרונו.

    השינוי השני שעבר על לינדה היה יותר מאשר רדיקלי..., לינדה הלכה ושקעה יותר ויותר בעולם הסמים. דרכה משימוש במריחואנה אל LSD הייתה קצרה ועוד יותר קצרה הייתה הדרך להתמכרות מוחלטת בהרואין...


    בעוד לינדה הולכת ומתדרדרת הרי ש"החוויה" רק הולכת ותופסת מעמד מוביל בסצינת הרוק העולמית. בשנת 1967 הם מוציאים 3 (!!!) אלבומים:

    ?Are You Experienced

    Bold as Love

    ואת Axis.

    שנה לאחר מכן, 1968, הם משחררים אלבום נוסף: Electric Ladyland.


    כול האלבומים זוכים להצלחה כבירה באירופה ובארה"ב והלהקה יוצאת לסיבובי הופעות שכולם sold-out .


    בשנת השיא, 1967, "החוויה" עושה את הבכורה בארה"ב בפסטיבל מונטריי וג'ימי הנדריקס הופך לאגדה, עוד בחייו.


    בפסטיבל וודסטוק, 1969, עורכים הנדריקס ופיט טאונסנד (להקת המי) הגרלה:

    הם מקפיצים מטבע באוויר שיכריע מי יופיע בערב האחרון של הפסטיבל.

    אגב, שניהם כאחד נהגו לשבור את הגיטרות שלהם בסיום ההופעה.

    הנדריקס מנצח בהגרלה.

    אך ביום האחרון של הפסטיבל בוודסטוק יורד גשם זלעפות ומתוך חצי-מיליון איש שנכחו ביומיים הראשונים לפסטיבל, נותרים רק כ-50,000 לצפות באיש ובאגדה, ג'ימי הנדריקס.


    כאשר הגשם מאיים לבטל כליל את ההופעה שלו עולה הנדריקס לבמה ובידו רק מיקרופון והוא פונה לקהל ומבקש להשתתף בקריאה: 

    ...no more rain

     

    מי שהיה שם מספר על חוויה חוץ-גופית. 50,000 איש עומדים בגשם השוטף ובמשך דקות ארוכות חוזרים על המנטרה, והגשם..., פסק!!!


    הנדריקס נותן על הבמה את כול מה שיש לו. הקהל כולו על רגליו ומריע ממושכות. עם סיום ההופעה הנדריקס אינו מסתפק בשבירת הגיטרה, הוא שורף אותה...


    אבל,

    הקדמתי מעט את המאוחר למוקדם..., נחזור לסיפורה של לינדה:


    לקראת סופה של שנת 1966 ואחרי עזיבתה של לינדה, ובצר לו, עושה קית' ריצ'ארדס מעשה: הוא נפגש עם הוריה של לינדה ומספר להם על התדרדרותה של בתם תוך שהוא קושר זאת ל"השפעתו" של הנדריקס עליה.

    אביה של לינדה מאתר אותה בניו-יורק, והוא מצוייד בצו בית-משפט המורה לאשפזה בכפייה במכון-גמילה.

    לינדה עצמה רואה במעשהו של ריצ'ארדס מעשה בגידה בפני עצמו..., במשך שנים רבות הם לא מדברים ביניהם.


    לימים סיפרה לינדה שריצ'ארדס, באמת ובתמים, האמין שהיא בסכנה ושרק הוא יכול לעשות מעשה, לעזור לה.

    "God bless him, maybe he did", היא הוסיפה בכנות...


    עם אשפוזה של לינדה במכון הגמילה נותק גם הקשר שלה עם הנדריקס למעט שתי שיחות טלפוניות, האחרונה שבהן שבועות ספורים לפני שמת ו..., מכתב שכתב לה...  


    קית' ריצ'ארדס, עם מעט עזרה מחבר הלהקה, בריאן ג'ונס – כתב והלחין את השיר שבכותרת הרשומה (ומחמת הנוהג המוזר, הקרדיט נזקף לזכותו של מיק ג'אגר, מנהיג הלהקה...) והוא נכלל באלבומם של "האבנים" Between The Buttons שיצא ב-1966. אך ג'אגר בעצמו מודה: "זהו שיר נפלא!", ומוסיף:"יש לו מנגינה מלודית, מילים נחמדות – שאת שניהם לא אני כתבתי, אבל אני נהנה לבצע את השיר הזה!".


    שמונה חודשים לפני שמת, היה הנדריקס באולפן הקלטות בניו-יורק, מנסה לכתוב ולצרף חומר נוסף לאלבומו החדש.

    לאחר כמה ניסיונות כושלים הוא פתאום משחרר קטע פריטה קצר, בן דקה ו-15 שניות..., הנוכחים באולפן, לא רבים, מבינים כמעט מייד שמשהו נדיר קרה והם עדים-חיים לו..., תוך שעות ספורות יושב הנדריקס וכותב תווים ומילים לשיר והוא קורא לו:

    Sending My Love to Linda.


    הנדריקס נפטר לפני שהצליח להשלים את הקלטת האלבום.

    הוא קרא לו:

    First Rays Of The New Rising Sun.

    (האלבום יצא לבסוף רק בשנת 1997...)


    אחרי שהשתחררה ממכון הגמילה עברה לינדה שיקום בן כמה חודשים בסנטוריום פרטי. בצאתה משם היא נפגשה עם הנדריקס. היה ברור לה שאין כול דרך חזרה, אליו...

    הנדריקס העניק לה מתנה:

    גיטרה פנדר-סטרטוקאסטר חדשה, במקום ה"היא" של ריצ'ארדס שהוא הרס אי-אז במועדון הנידח ההוא בגריניץ-ווילג'...


    שבועות ספורים לפני שנפטר כתב הנדריקס מכתב ללינדה. במכתב הוא מספר לה על קטע בלוז חדש שכתב. את המכתב הוא חתם במילים:

    See Me Linda, Hear Me, I'm Playing the Blues

     

    ולינדה?

    לינדה שרדה.

    היא מתגוררת בניו-אורלינס. היא נשואה למפיק המוזיקלי, ג'והן פורטר.


    היא עצמה המשיכה בקריירת דוגמנות, גם בגיל מתקדם.

    היא הייתה שותפה לכתיבת הסיטקום "נאני" במשותף עם השחקנית פראן דרשר.

     

    ולסיכום, הבלתי-נמנע,


    אם ברצונכם לחוות, ולו לרגע קצר, את אותם הרגעים הקסומים, שם באולפן ההקלטות בניו-יורק, הרגעים שבהם הנדריקס ניגן לראשונה את השיר Sending My Love to Linda אז כנסו לקישורית הזאת: זהו תיעוד נדיר, קצר מאוד, אבל מרגש.

    מרגש...,

    כי מעבר למוזיקה עצמה, ישנה האווירה הכול-כך מיוחדת, משום שבאותם הרגעים הקסומים, באותו אולפן-הקלטות, אין איש היודע מיהי לינדה..., אך אם תקשיבו, בתשומת-לב בלתי-מחולקת, תוכלו להפנים את אצבעותיו המיוסרות של הנדריקס בעודו פורט את רגשי תודתו ואהבתו לה...


    לפחות לטעמי, הסיפור כולו הוא לא רק עוד אחד מאותם סיפורים נעלמים שרק חיפשו הזדמנות לצוץ ולצוף שוב אל תודעתם של מעריצי הנדריקס.

    הסיפור הזה עומד בפיסגה, בבדידות מזהרת, משום חשיבותו ותרומתו של ג'ימי הנדריקס לסוגת הרוק העולמי.

    וכרגיל (אם בכלל...) הסיפור הזה מדבר אל כול מי שאוהב לשמוע ולדעת אודות אותם פכים קטנים, אלו המספרים את הסיפור הלא-ידוע אשר חבוי, אך מעט, מאחרי מה שכבר ידוע...

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/4/14 18:09:
      היו ימים במערב...וגם לילות, כמובן. אלף לילה ולילה, הא בועז
        30/4/14 13:12:
      חתיכת סיפור, כתוב מצויין!
        29/4/14 23:00:

      במוזיקה עצמה אני לא מבינה הרבה.

      בשבילי זה סיפור מעניין על אנשים וחיים.

      תודה.

        29/4/14 00:35:
      אחלה בועז אתה מביא לנו סיפורים מאחורי המוזיקה והשירים. כל כבוד. הפואנטנה שאני רוצה לגיד לך אני מתה על הנדריקס:)
        28/4/14 20:31:
      ענק, שמח שיצא לי להתחנך מוזיקלית אצלך
        28/4/14 08:46:

      באמת סיפור אנושי מרתק - וזה אכן מה שמעניין אותי בכל הסיפורים האלה שלך,

      מאחר שרוק "כבד" וכו הם ממש לא ה CUP OF TEA שלי...

      אפילו עם החיפושיות לא הסתדרתי בהתחלה - בשירים של יא יא יא...

      אהבתי לאלויס היתה האחרונה...וגם הוא רק בתקופה ההתחלתית שלו -

      כשראיתי ושמעתי לפני שנים מספר לראשונה וידיאו שלו בתקופה האחרונה -

      הייתי מזועזעת.

      אחרי אלויס הקשבתי בעיקר למוזיקה קלאסית :)

      אני מבוגרת ממך בעשר שנים קריצה

      כמובן שהשמות וקצת מהמוזיקה מוכרים לי

      וגם סצינות מוכרות כמו שבירת גיטרה וכו :)

      מאחר שמסביב לי כולם שמעו את זה ...

       

      אבל למען קוראים כמוני -

      חבל שאתה לא שם יותר מוזיקה או לפחות קישורים

      כדי שנבין יותר במה מדובר מבחינה מוזיקלית גם ...

       

      היהודיות האלה שורדות אמיתיות :)

        27/4/14 13:41:

      תודה, ובתמורה לשפתיים בשיר למעלה אשלח לך עין של דאלי

       

      ''

        27/4/14 11:15:
      שובה לב האופן בו אתה מפיק מילים מצלילים, אורות מצללים...
        27/4/14 08:17:
      אתה אלוף
        26/4/14 20:25:
      אלוהי הפרטים.. מרתק
        26/4/14 17:53:

      צטט: רוח האדם 2014-04-26 12:52:54

      נפלא!
      ואם כבר כובע וזה,

      מה עם "YOU CAN LEAVE YOUR HAT ON" של קוקר??????

       

       

       

      במקור, זהו שיר של רנדיו ניומן.

      ג'ו קוקר, פול יאנג, טום ג'ונס ועוד, רק ביצעו

      לו גרסאות כיסוי...

      אני אישית, אוהב את הגירסה של פול יאנג.

      (~:

        26/4/14 16:19:

      בזכות הפוסט הזה שלך, יצאתי לסיור נוסטלגיה במרחבי היו-טיוב.

       

      זה יופי, גם הפוסט וגם הסיור שהוליד.

       

      להנדריקס מעולם לא התחברתי. הוא הרחיק לכת עבורי. אני צריך את המסגרת ההרמונית במוזיקה.

       

      אין אצלו חיה כזאת, הוא וירטואוז של צליל. הוא מקיים יחסי מין עם הגיטרה שלו, התוצאה היא פורנו קשה שבסופה השחקנית - גיטרה, מוצאת להורג.

       

      סוג של snuff, יש שיגידו אמנות על, אולי הם צודקים.

       

      אם זאת הנדריקס השפיע השפיע על המוזיקאים שחיו בתקופתו ואלה עשו אחלה מוזיקה, אני מודה להם.

        26/4/14 15:09:

      כותב טוב, הוא זה שיכול לכתוב בצורה מעניינת על דברים טריויאליים.
      וכן, אתה כותב טוב :)
      ואהבתי את החידוד עם הכובע והשיר של פול יאנג.:)

        26/4/14 14:23:
      מעניין שבת שלום
        26/4/14 12:52:

      נפלא!
      ואם כבר כובע וזה,

      מה עם "YOU CAN LEAVE YOUR HAT ON" של קוקר??????

        26/4/14 11:32:
      שובה לב... הם מופיעים פה ב- 29/5 אתה בא ???
        26/4/14 11:23:
      מרתק
        26/4/14 11:13:
      יופי
        26/4/14 10:19:
      ממך לומד שמאחורי כל שיר או זמר/ת עומד סיפור מרגש..
        26/4/14 10:13:

      צמרמורת. טובה!

       

      זהו לעכשיו. 

      בעצם מגיעה לך תמונה :-)

       

      ''

        26/4/14 08:35:
      בועז - נ ה ד ר ! תודה שבת מוארת ויפה
        26/4/14 08:04:
      מרתק. תודה :)

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי