ימים אלו של ימי זיכרון משואה לתקומה מעוררים מחשבה נוגה על החלום ושברו על מה שרצינו כעם להקים כאן ומה קרה למעשה. ומה חלמו שרידי הפליטה שבאו לכאן? ומה ביקשו? למען מה נאבקו לוחמינו? למען מה עמלו הורינו? הם נאבקו למען הקמת חברת מופת, למען הקמת מדינה יהודית על ערכיה ולאן אנו פוסעים? ואיזו חברה אנו בונים? או אולי הורסים... נדמה שאיבדנו את הקשר הרגשי בינינו העושה אותנו עם... תגידו הפכתי לפאסימית... אולי אבל בינינו לבין עצמנו האחווה והרעות שלנו כעם משום מה כהתה... ובמקומה יותר ויותר תופס הניכור והתחושה של "אני ואפסי עוד" די אם נפתח את כותרות העיתונים... די אם נצא החוצה תחושת הביטחון והחמימות אבדה..... חרדה תופסת את מקום השלווה מנהיגנו איבדו מזמן את הדרך, מעגל הסיפוק וההנאה האישית באה יותר ויותר על חשבון האחר... נכון יש אנשים ערכיים, יפים שעושים למען ... יש שכנים מקסימים שנותנים יד וכתף... יש אבל האווירה שנוצרת בעם היא אוירה מדאיגה.. מה רצינו בעצם לבנות כאן? "אנו רוצים להקים כאן דור שלא יהיו לו אינטרסים.." כך חלם טרומפלדור נו... מה קרה לחלום??? "... היהודים הביכו את העולם כאשר עשו דברים מעבר לכל דמיון... הם הפכו לנציגי המוסר עלי אדמות מאז אותו יום שאבי אביהם אברהם, גילה סטנדרטיים אתיים של יראת שמים.." כך אמר אוליב שריינר - סופר דרום אפריקאי ופעיל זכויות האדם. היום לקראת יום השואה חשוב שנהרהר במה אנחנו תורמים כאן לאחדות עם ישראל, מה מטרתנו כעם לאור ההיסטוריה רבת ייסורים שלנו לאור התרומה שלנו כעם לאנושות ואיך נסיט מעט את ההגה שלנו לכיוון אחר..... |