כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    רבקהל'ה - סיפור חוויה - מאת רמיאב -

    15 תגובות   יום שבת, 26/4/14, 17:13

    לזכור ולא לשכוח – יום השואה -  

     

    במקביל לקריאה ניתן לשמוע את הסיפור (לא תתאכזבו...).

    יש ללחוץ בעכבר על החץ של ה- YOUTUBE , שם הוא מושמע בקולי, כשברקע הציור.

     

    יחד עם השמיעה אפשר להמשיך ולקרוא במקביל...

    ולהגיב בסוף.

              

    ''

     

    גיא צלמוות – רישום שרשמתי מזמן ליום השואה.

     

    (משתמשי סמארטפון או טאבלט

    יכולים להאזין בקישור הבא - ללחוץ כאן 

    ואז ללחוץ בעכבר על יוטיוב. )

     

    רבקהל'ה -  סיפור חוויה - מאת רמיאב - 

    (פורסם כאן בצורה שונה לפני 5 שנים)

     

    יצאתי לחצר האחורית של המוסד. דשאים מוריקים בין שבילי בטון, עם פינות מוצלות בעצים רחבי צמרת. לאורך קיר הבניין שורת כסאות גלגלים, ערוכה כמו במסדר המפקד. בין העגלות רווחים שווים.


    בכל עגלה רכונה גופה, ספק ישנה ספק ערה. ליושבים וליושבות מבטים בוהים בחלל המבושם של בוקר אביבי, כשציוץ ציפור שובר מדי פעם את השקט. בשעה זאת הצוות מנקה את החדרים וכל הדיירים מפונים החוצה לאוורור ושיזוף קל.


    עברתי ליד קצה השורה, בשביל הניצב לה. קול צלול של אישה פנה אלי -


    "סליחה... אדון סליחה... כאן... כאן על הכסא..." הקול בא מתוך גוף אישה קטנה ורזה, בכסא הראשון בשורה. שערה האפור-לבן אסוף ברשלנות, עטופה בשמיכת צמר כחולה, כמו חבילה מגולגלת, כמעט ללא אפשרות של תזוזה.


    "כן, בבקשה, מה רצית?" התעכבתי ועניתי, בלא חמדה.


    "ששש.... בשקט שהקאפו לא ישמע... אתה יהודי?" היא שאלה בחצי לחישה...


    "כן בודאי, למה את שואלת? כאן כולם יהודים."


    "אל תאמין להם... הם מתחזים... כולם שקרנים... אפילו למדו לדבר עברית..."


    "תסלחי לי אבל למה את אומרת ככה? תראי את האחות שהולכת שם..."


    "כל האחיות הן אחיות מדומות. אני יודעת, אני בעצמי הייתי אחות... אתה רואה את זאת שם? זאת הקאפו הראשית. היא זאת שמכניסה לנו את הזריקות... הם עושים עלינו ניסויים, כמו שם... שם...

    תראה מה נהיה ממני. הייתי אישה חזקה ובריאה עד שהגרמנים יימח שמם, הגיעו אחרי גם לכאן, לארץ ישראל, ותפסו אותי שוב...


    כל זה התחיל אחרי שהפסקתי לעבוד... הם השתלטו עלי עם התרופות עד שלא יכולתי להתנגד... אחרי כמה שנים סגרו אותי כאן בלאגר הזה... לקחו אותי מהבית לכאן למחנה הזה."


    עמדתי קרוב אליה, לשמוע את קולה הלוחש. לפתע, היא שלפה יד מתוך השמיכה ותפסה את שולי פתח כיס המכנסיים שלי בחוזקה.


    "תראי, זה לא ככה," ניסיתי לענות לה, שעה שעיני מחפשות עזרה מסביב, אבל אף איש צוות לא נראה באזור הקרוב, "כאן רוצים לעזור לך..."


    "אתה לא מבין. אתה בטח לא מפה, אבל אני רואה שאתה משלנו... אני סומכת עליך, תודיע מהר לצלב האדום מה שעושים לנו... הנה עכשיו, במקום לתת לנו לישון במיטות, אחרי כל הסמים שדוחפים לנו, הם מוציאים אותנו לאַפֶּל - למיפקד, מייבשים אותנו בשמש... מזל שאין שלג...

    התחננתי שיתנו לי לישון אבל האיש הזה ה"ארויעס ואפער" - הזורק החוצה, זרק אותנו מהמיטות לעגלות האלה והמשרתים של הקאפו גלגלו אותנו החוצה.... אויי...וויי... מתי כבר יבוא הסוף?..."

    התייפחה קלות, "מתי יתנו לי קצת לשכב במיטה?... לעצום את העיניים... לגמור..."


    "תגידי יש לך משפחה? חברים?" ניסיתי לגלות אמפתיה, תוך שאני מנסה בעדינות לשחרר את אחיזתה בבגדי.


    "היו... היו... ילדים שלי... שניים... הרגו אותם הגרמנים, יימח שמם... מאינע קינדערלאך... ילדים שלי... אין לי יותר אף אחד בעולם... לבד-לבד..."


    לפתע צעקה בקול כואב, מפיה חסר השניים... "קח אותי מפה... קח אותי!... רק לא פה!!!!... אתה באת לקחת אותי... אני יודעת, אתה... אתה אבא שלי... אני הילדה שלך... קח אותי על הידיים..." היא פרצה בבכי מר וכואב...


     ליטפתי את כתפיה הרועדות וניסיתי לייצבה בכסא שלא תישמט לקרקע.


    אחות בלבן ניגשה לשמע בכי התמרורים, הסתכלה בי בחיוך משועשע ואמרה בטון סרקסטי עוין למדי...


    "גם לך סיפרה את הסיפורים שלה? המסכנה... יש לה שתי בנות נשואות וחמישה נכדים די גדולים. כל יום אחת מהבנות מבקרת אצלה... הנה, הנה הבת שלה שם בקצה החצר, מתקרבת... "


    ואז פנתה בחיוך מקצועי ליושבת בכיסא הגלגלים, בטון דיבור המתאים לאומנת של ילדים מפגרים...

     "רבקל'ה! נווו? איך אנחנו מרגישים היום???..."


    רבקל'ה הסתכלה בה בתיעוב.


    "אכלנו ארוחת בוקר?"


    רבקל'ה הסבה ראשה לימין.


     "הנה הבת שלך באה..."


    שמטתי עצמי הצידה, התרחקתי בצעד זריז כשאני מוציא ממחטה.


    לא יכולתי להסב מבטי לאחור.

     

     

    *    *    *

     

     

     

    גם צופים אקראיים (שלא מרשימת חברי...) רשאים להשאיר "עקבות"...

     

    כל הזכויות שמורות (c)

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/18 14:29:

      ראוי ביותר ליום השואה והפעם מבלוג השירה

       

      הקליפ על רבקל'ה חסר בפוסט ראוי להעלותו שוב בעריכה:

       

      https://www.youtube.com/watch?v=kaMz-RRuno8&t=57s

        16/4/15 19:02:
      כרגיל -כתיבה סוחפת ושופעת רגשות!!!
        10/5/14 15:44:
      קשה לקרוא
        4/5/14 09:40:
      מצמרר . אלהים כמה סבל עברו ההורים והקרובים שלנו אין אפשרות לתאר אתה מה שהם עברו

      הוצאת לי את האויר מהראות ואת הממחטה מהכיס.

        28/4/14 17:13:
      קשה לשמוע וקשה לראות את התוצאה הקשה לאלו שחזרו משם. גם אני פגשתי כמה אנשים שאיבדו את צלילותם...
        28/4/14 14:26:
      ריגשת אותי בכתיבתך הנוגעת ללב.סיפור כל כך קשה וכואב..הקריינות מצוינת.
        27/4/14 23:15:
      סיפור עצוב וקשה ... ובטוח שיש עוד הרבה במצב של רבקה "לה המסכנה ...

      "גם לך סיפרה את הסיפורים שלה? המסכנה"...

      "רבקלה, איך מרגישים היום?

      הסיום-מכה בבטן.

       

      אוףף זה קשה, הסיפור הזה קשה .

      כתבת אותו ואני יכולה לראות את הסצנה.

      עצוב.

       

        27/4/14 10:28:
      מרגש. יופי של קריינות לך רמיאב. תודה !
        26/4/14 21:17:
      עשיתי לי חיים קלים, הקשבתי ב - youtube. (השארתי "אהבתי" כבונוס). יופי.
        26/4/14 19:39:
      חיים מתים.
        26/4/14 19:18:
      רמיאב - התרגשתי לקרוא - כל כך נוגע - גם הוצאתי ממחטה - שבוע מבורך לטוב
        26/4/14 18:20:
      תמיד נכון לספר.
        26/4/14 18:17:
      אנשים שמשא הזכרונות כבד מדי.לא מצליחים להתגבר על השדים שניסו להחביא במשך שנים. ( המטפלים למינהם זה כבר סיפור אחר)

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין