כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    "הארנב מפטגוניה" - פְרִיק של חיים

    42 תגובות   יום שני, 28/4/14, 08:03

    זהירות, "הארנב מפטגוניה"*, ספר הזכרונות של קלוד לנצמן, נצמד לנשמה  מהמשפט הפותח  ואינו מרפה ממנה הרבה אחרי המשפט האחרון שבו.


    "הגיליוטינה", כך פותח לנצמן את ספרו, "ובאופן כללי יותר, עונש המוות והדרכים השונות של ההמתה – היתה הענין החשוב בחיי. הדבר התחיל מוקדם מאד. בקושי הייתי אז בן שתיים עשרה..." (עמ` 11). כאילו היו חקר הגיליוטינה, עונש המוות או דרכי ההמתה יעודו בחיים, כאילו בגיל שתיים עשרה הוא כבר מודע לייעודו, שהוביל אותו בסופו של דבר לחקור את המוות, או נכון יותר את אי הצדק שבנטילת חיים של אדם על ידי זולתו, וכך כמו יועד מיום שעמד על דעתו להקדיש את חייו  לחקר הטרגדיה של העם היהודי במאה העשרים, לניסיון ההשמדה ולאובדן הבלתי נתפס של העם הזה ולמדינת ישראל.

    כי "היהודים הם העם שלי", כפי שאמר. בהם ובמדינת ישראל עוסקים כל סרטיו, ("למה ישראל", "שואה", "צה"ל", "חיים שלמים שעברו", "סוביבור", "דו"ח קרסקי" ו-"אחרון הלא צדיקים") אף שהוא יליד צרפת, בן תרבותה ומתגורר בה מרבית חייו.  (היום הוא עורכו של  כתב העת הצרפתי, "לה טם מודרן" ("זמנים מודרניים").


    מה שהופך את קריאת הספר לחוויה בלתי נשכחת הוא מצד אחד רוחב  היריעה  של הארועים  במאה העשרים (לנצמן נולד ב- 1925) ומהצד האחר,  המיקוד, בדמות אישיותו  של לנצמן, שאליה כמו מתנקזים הארועים, כמו היו ההתרחשויות  פסי רכבת, קרונות שמתחברים לאיזה קטר מוביל, אובססיה, זווית הראיה המדויקת והבהירה של לנצמן, שעל אף בהירותה ודיוקה היא מורכבת ואנושית, פרי רגישות, מחשבה והומור, שאף פעם אינם אוטומטיים, תמיד נתונים  לביקורת התבונה שלו ולראייתו המפוקחת.

    במלים אחרות, חייו האישיים משורגים בארועי המאה ומשקפים אותם כמו מראָה, מראה בעלת סימני היכר ייחודיים, מראה שאי אפשר לטעות בה, המראה של לנצמן. "היום אני אומר לעצמי שנעורינו ונעורי העולם השתלבו אלה באלה..."  (עמ` 151 )


    חייו ויצירתו הם עדות, החל בילדותו המורכבת, המריבות בין אמו ואביו, נטישת אימו, תקריות אנטישמיות בבית הספר שבו למד, חיים בזהות בדויה בצרפת הכבושה, התגייסות מחתרתית למאק"י ואחר כך לרזיסטנס (רק תאור המאבק בין מאק"י, התנועה הקומוניסטית הצרפתית, ובין הרזיסטנס בתקופת המלחמה ראוי, כמו ארועים נוספים בזכרונותיו לספר משל עצמו), חיבורו האישי והאינטלקטואלי לזוג המפורסם ביותר בצרפת באותם ימים,  ז`אן פול סארטר* ובת זוגו סימון דה בובואר* – שבע שנים בשנות העשרים שלו היה לנצמן  מאהבה של דה בובואר, שהיתה מבוגרת ממנו בדור, במקביל היתה אחותו אוולין ריי* מהמאהבות של ג`יל דלז* וסארטר, הכאב הנורא עם התאבדות אחותו  והיא בת 36 .  

    המאבק המשותף של השלישייה, (סארטר, דה בובואר ולנצמן) לעצמאות אלג`יר. המעורבות הפוליטית של לנצמן בנעשה בצרפת ובעולם. הסקרנות, הערנות והרעננות האינטלקטואלית שלו, הצמא המתמיד לחקור ולדעת בצד עבודתו העתונאית הובילו אותו לאתגרים ולקצווי תיבל, לתוניס ולאלג`יריה, כמובן, אבל גם לסין הקומוניסטית, לפראג ולמוסקבה, ואפילו לקוריאה הצפונית, שם הוא מתאהב אהבה נואשת, בלתי ניתנת למימוש באחות, שבאה להזריק לו מינון עצום של ויטמין  ביי 12, מענה לחיים בריאים, לפי אופנת הבריאות של אותם ימים.

    בשום פנים ואופן, למרות הניסיונות הטרגי-קומיים, אין הזוג הזה מצליח לדבר, שלא לדבר על להתייחד, והכל בגלל עיניו הפקוחות של האח הקומוניסטי הגדול, מה שמגביר ומעצים את שגעונו של לנצמן ומקבע במסמרות  את זכר האחות בליבו לעד.

     

    אגב, רק קטע זה יכול היה להיות סרט דרמתי מעולה, לנצמן אף התלבט אם יוכל לעשותו, וויתר, ביודעו שהסרט התיעודי הוא המומחיות שלו.

     

    בדרך כמעט לא מודעת, כך נדמה לי, מתוך  רעב שאינו יודע שובע לחיים, ל"יש", לאנשים ולמתרחש סביבם ובתוכם, ובמקביל, מתוך המשיכה הפרדוכסלית ל"אין" ולפחד המוות הטמונים בו מימים ימימה, מגיע לנצמן לנושא היהודי, לטרגדיה שלו במאה העשרים ולקיומה של מדינת ישראל, מרגע  זה, כל מעייניו, כל עוצמתו ונחישותו נרתמים לאלו, השיא הוא כמובן, הסרט "שואה" שכמו משתלט על חייו וקיומו.

     

    בחייו וביצירתו, אף שהוא עצמו לא חווה את הזוועה של מחנות הריכוז,  לנצמן הוא קודם כל עֵד, במובן היהודי העמוק ביותר של מתן עדות. במובן של "והגדת לבניך". עֵד שמעיד על מה שאי אפשר להעיד, על מה שאי אפשר היה לראות, על מה שהתרחש בתאי הגזים, על המוות עצמו וכל זאת בלי להראות את הזוועה של מחנות הריכוז.

     

    מעניין לשים לב לצילום שנבחר לעטיפה של הספר בעברית.

    ''

     

    בצילום, קלוד הזאטוט השמנמן, בכובע נפוליאון, נאחז בחוזקה במעקה הספינה, רגל שמאל שלו מושטת קדימה, ועל פניו נחישות מהולה בחיוך, כאילו הוא עומד לעבור מבעד למעקה שעוצר אותו. ואכן לא אחת בחייו וביצירתו הוא "מכופף ברזלים" ושובר קונבנציות בנחישות וביצירתיות פרועה ועם זאת ממוקדת מטרה.

     

    למרות איזו העזה מתגרה ומתמדת, אין הכותב מתנשא על הקורא, להיפך, הוא משתף אותו בתהיות, בלבטים, בכשלונות ובקשיים שלו, וגם  בחתירה המתמדת שלו לאמת. כך שהמסע המקצועי והאינטלקטואלי שלו הוא גם מסע של חיים שאינם עוצרים, דווקא מתוך ההתחככות במוות. דווקא "האין",  ה"ריק", הזיכרון מובילים אל החיים.

     

    ובלשונו של לנצמן עצמו, בקטע שבו הוא מתאר את המשיכה שלו לברלין, אחרי בקור בתערוכה שם:

     "העבר חי מחדש באמצעות האולמות הפתוחים הללו בשטח ההפקר שאיש לא תבע לעצמו, ושנדמה כי הכל אפשרי בו. או אז הבנתי שברלין היא עיר שאין דומה לה, מכיוון שבנוף העירוני ההוא ניתן לפענח את כל העבר של תקופתנו, ללמוד כמו בשבר גיאולוגי את שכבותיה השונות – ברלין הקיסרית, ברלין של וילהלם, ברלין הנאצית, ברלין בת הברית, ברלין האדומה הקומוניסטית – שחיו בכפיפה אחת, משתלבות, מתמזגות לדבר מה ייחודי למאה העשרים. בעיני היה בכך מין נס של הזיכרון, נס שברירי שישי צורך לשמר בכל מחיר. חשבתי שאם המתכננים והאדריכלים של ברלין החדשה רוצים למלא את אחריותם כלפי ההיסטוריה, אל להם לגעת בזה, אלא להשאיר שם, בלב העיר, מין ריק, בור שביני לביני קראתי לו "בור של זכרון". (עמ` 165)

     

    אני נזכרת למשל, במיצגים של  מיכה אולמן, שבדיוק עושים דבר דומה, משאירים חללים ריקים כבורות זכרון, למשל הספרייה הריקה שלו, בכיכר בבל בברלין, ששם שרפו  ספרים, בשני הצלומים שלמטה.

     ''

    ''

    לנצמן מקדיש את חלקו האחרון של הספר לעשיית  הסרט "שואה", שהביא לפרסומו, ושלו הקדיש 12 שנים מחייו, אבל גם קודם לכן, כאילו כל מה שעשה ושנעשה בו לפני הסרט,  הוביל אותו אל עשייתו, ומאז שנעשה,  "שואה" ממשיך, מקרין ומשפיע  על חייו עד עצם היום הזה. גם סרטו האחרון, "אחרון הלא צדיקים", שמוקרן בימים אלו בארץ, נסמך על צילומים שצולמו ל"שואה".

     

    בסרט "צה"ל", בצלום צנחנים לפני צניחתם משמיע לנצמן את קולו של דויד גרוסמן שאומר: "אנחנו נולדים זקנים, אנחנו נולדים עם כל ההיסטוריה הזאת עלינו. יש לנו עבר אדיר. טעון מאד. יש לנו הווה דחוס מאד, קשוח מאד. יש צורך בוויתור, במחויבות, כדי שאדם ישקיע את עצמו באתגר הזה שהוא ישראל היום. אבל אם אנחנו מסתכלים על העתיד, קשה למצוא ישראלי שידבר בחופשיות על,  נאמר, ישראל בשנת  2025.... וכשאני אומר ישראל ב-2025, אני מרגיש את הלהב הקפוא של הזיכרון, כאילו הפרתי טאבו, כאילו האיסור לחשוב  רחוק כל כך חרות בגנים שלי... הדבר העיקרי שיש לנו ברוחנו הוא הפחד, הפחד להיכחד..." (עמ` 36)

     

    אבל שלא תטעו בו בלנצמן.

    בגיל 84, כשהוא כותב את הספר ומודע לקרבתו למוות, אף שהוא עוסק ברצינות כנה בטרגדיה היהודית ובעשיית הסרט "שואה", לא המוות הוא נושאו של הספר, אלא החיים. לנצמן הוא פְרִיק של חיים. הזכרונות שלו נסמכים על קורות חייו המרתקים, על אהבותיו, תשוקתו, סקרנותו, הישגיו וכשלונותיו והם מתובלים בפיקנטריה, בהומור  ובממזריות של מי שבולע את החיים בכפות ולעולם לא ישבע.

     

    רוצים דוגמאות, בבקשה.

    אחרי נתק של שנים מאימו, פתאום הוא מצליח לראות אותה באור חדש, כשהוא רואה אותה דרך עיניו של מוני, המאהב שלה.

    או התחבולות שהוא מתכנן כדי לדובב את הנאצים, בלי שידעו שהוא מצלם ומקליט אותם לסרטו.

    או ההבטחות שהוא מבטיח למי שתורמים כסף לעשיית סרטו, כשהוא יודע בוודאות, שלא יוכל לעמוד בתנאים שהוא מתחייב עליהם.

    או להבדיל, שיטות הפיתוי שהוא מפעיל על נשות השאנז אליזה כדי ללכוד אותן ברשתו. חבריי היקרים,  קִראו ולִמדו ממנו. 

    כשאין לו כסף לקנות ספר הוא גונב אותו. ובכלל, כשממש אין לו פרנסה הוא מתחפש לכומר, מתדפק על דלתות ואוסף תרומות - ניסיון שמסתיים בשתי סטירות לחי, מהסמכות העליונה - מאימו.

     

    ו"הארנב מפטגוניה" על שום מה.

    על שום שלנצמן מזדהה איתו, עם הארנב ומעריץ אותו. הוא מזדהה עם עצם נוכחותו, עם חיוניותו, עם חייו ואולי עם חייו הנרדפים.

     

    בפתיחה לספר, הוא מצטט מתוך "הארנב המוזהב" של סילבינה אוֹקַמפּוֹ:

    "הגלגולים הרבים מספור שעברה נשמתו לימדוהו להיעשות סמוי מן העין או גלוי לעין ברגעים המתאימים בסיוע אלוהים או בסיוע אי אלו מלאכים נועזים...".

    "הארנב חצה את הדרך בדילוג אחד והתחיל לרוץ. הכלבים רדפו אחריו במהומה גדולה מאין כמוה. `לאן פנינו מועדות?` קרא הארנב בקול רועד, מהיר כברק. `לקץ חייך`, קראו הכלבים בקולות כלבים..." (עמ` 7)

     

    או כשלנצמן  מגיע לפטגוניה שבארגנטינה, שאליה השתוקק להגיע, הוא אומר לעצמו באופן סתמי משהו, ואוו, הנה הגעתי לפטגוניה, אבל כש"ארנב גדול זינק כמו חץ וחצה את הדרך לפני, ראיתי ארנב פטגוני, בעל חיים פלאי, ופטגוניה כולה פילחה לפתע את לבי בוודאות של נוכחותנו המשותפת. איני שבע ואף לא יגע מן העולם, אני יודע שמאה חיים לא יעייפו אותי." (עמ` 152)

     

    ולי נדמה, שאם יכתוב או יסריט את מאה החיים שלו, הם לעולם לא יעייפו אותנו.

     

     

    *"הארנב מפטגוניה" קלוד לנצמן, הוצאת כתר, 2011, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה


     *ז`אן פול סארטר , בתמונה למטה ב-1939 לפני פרוץ המלחמה

    ''

    *סימון דה בובואר

    ''

    הפילוסופית בשיא יופיה

     

    * ג`יל דלז (Gilles Deleuze ) 

    1925-1995 פילוסוף צרפתי, שנודע בעיקר עם פרסום הספר "אנטי אדיפוס" שנכתב יחד עם פליקס גואטרי. דלז שם קץ לחייו.

    *Silvina Ocampo  , משוררת ארגנטינאית עטורת פרסים 1903-1993

     

     

     

    ואם נותר לכם עוד אוויר, ואם יש בכם אל ולאל בכם נתיב...  קראו גם את זה:

     

    http://cafe.themarker.com/post/2674139/

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/5/14 16:58:

      צטט: אורי - אקרא לו 2014-05-10 16:19:20

      .

      ''

      איזו תודה יפה!

      תודה

        10/5/14 16:19:

      .

      ''
        10/5/14 01:48:

      צטט: קביאר 2014-05-09 16:21:11

      אני הולכת לקנות. אולי הוא יעמעם קצת את הרושם של הארנב עם עיני הענבר ששום ספר שקראתי מאז קראתיו לא השתווה לו

      כן, קסמו של הארנב ההוא עם עיני הענבר,  במקומו מונח בראשי, ומאז שקראתי אותו לא התחשק לי לכתוב רצנזיה על שום ספר, עד שבא הארנב הזה, זה סוג אחר של ארנב, ונדלקתי עד כדי כך שהתחשק לי לכתוב עליו.  אולי כדאי לך לקרוא אותו בצרפתית

        9/5/14 16:21:
      אני הולכת לקנות. אולי הוא יעמעם קצת את הרושם של הארנב עם עיני הענבר ששום ספר שקראתי מאז קראתיו לא השתווה לו
        4/5/14 18:13:

      צטט: שחר י 2014-05-03 01:10:17

      הר הבית בידי,,,,סליחה הספר. (אחרי שסטימצקי בדקו במחשב והודיעו לי שאין להשיג את זה אצלם, הלכתי לשץ והוא כבר שלף)

      איזה יופי, אשמח לשמוע את התרשמותך אחרי שתקרא

       

        4/5/14 18:11:

      צטט: שולה ניסים 2014-05-04 11:18:18

      נראה לי שלסימון בובואר צריך פוסט לחוד. לפחות שני שירים כתבתי בהשראת "אשה שבורה" שלה.

      לא רק פוסט, צריך כמה ספרים, האמת נכתב עליה לא מעט

       

        4/5/14 11:18:
      נראה לי שלסימון בובואר צריך פוסט לחוד. לפחות שני שירים כתבתי בהשראת "אשה שבורה" שלה.
        3/5/14 01:10:
      הר הבית בידי,,,,סליחה הספר. (אחרי שסטימצקי בדקו במחשב והודיעו לי שאין להשיג את זה אצלם, הלכתי לשץ והוא כבר שלף)
        2/5/14 23:48:

      צטט: עמנב 2014-05-01 12:38:41

      את לנצמן לא קראתי, אבל את כותבת נפלא, אלאונורה. זוהי סקירה מקיפה ומרתקת כשלעצמה, החובקת תחומים שונים. כל הכבוד!

      כמה טוב לקבל מחמאה כזאת, עמוס, אבל זה בזכות ההשראה שהספר של לנצמן הצית בי, קרא את הספר.

       

        1/5/14 12:38:
      את לנצמן לא קראתי, אבל את כותבת נפלא, אלאונורה. זוהי סקירה מקיפה ומרתקת כשלעצמה, החובקת תחומים שונים. כל הכבוד!
        1/5/14 09:19:

      צטט: ישראל איגרא - isig 2014-04-30 23:57:53

      תודה על הסקירה. אקרא.
      שמחה שתקרא



      תודה על הסקירה. אקרא.
        30/4/14 22:51:

      צטט: sbhsport 2014-04-30 18:13:08

      אחד מגדולי היהודים, ויוצר חשוב מאין כמוהו עבור הזכרון שלו ושל כולנו. תודה רבה באבא.

      ללא ספק, תודה לך
        30/4/14 18:13:
      אחד מגדולי היהודים, ויוצר חשוב מאין כמוהו עבור הזכרון שלו ושל כולנו. תודה רבה באבא.
        30/4/14 00:42:

      צטט: Benj 2014-04-30 00:12:08

      קלוד לנצמן הוא המהות של היהדות, לחיות . תודה על הסקירה.
      תודה שקראת

       

        30/4/14 00:12:
      קלוד לנצמן הוא המהות של היהדות, לחיות . תודה על הסקירה.
        29/4/14 22:06:

      צטט: כורך דברים 2014-04-29 16:49:05

      אקרא בזכותך.
      אשריי, הוא שרציתי

       

        29/4/14 22:05:

      צטט: shabat shalom 2014-04-29 15:52:07

      קראתי על לנצמן אצלך והחכמתי. אבל התרגשתי מהקטע של גרוסמן:בסרט "צה"ל", בצלום צנחנים לפני צניחתם משמיע לנצמן את קולו של דויד גרוסמן שאומר: "אנחנו נולדים זקנים, אנחנו נולדים עם כל ההיסטוריה הזאת עלינו. יש לנו עבר אדיר. טעון מאד. יש לנו הווה דחוס מאד, קשוח מאד. יש צורך בוויתור, במחויבות, כדי שאדם ישקיע את עצמו באתגר הזה שהוא ישראל היום. אבל אם אנחנו מסתכלים על העתיד, קשה למצוא ישראלי שידבר בחופשיות על, נאמר, ישראל בשנת 2025.... וכשאני אומר ישראל ב-2025, אני מרגיש את הלהב הקפוא של הזיכרון, כאילו הפרתי טאבו, כאילו האיסור לחשוב רחוק כל כך חרות בגנים שלי... הדבר העיקרי שיש לנו ברוחנו הוא הפחד, הפחד להיכחד..." (עמ` 36)

      אני שמחה, יש עוד קטע מרגש מאד, ששוב קשור לסרט "צה"ל" ובו מתאר לנצמן, כיצד השתכנע בייחודו של צה"ל, תתפלא לשמוע שבגלל השיער הפרוע והלאו דןןקא מסופר של החיילים. זה סמל כמובן, אבל לא אספר לך הכל, כדי שתרצה לקרוא את הספר!
        29/4/14 16:49:
      אקרא בזכותך.
        29/4/14 15:52:
      קראתי על לנצמן אצלך והחכמתי. אבל התרגשתי מהקטע של גרוסמן:בסרט "צה"ל", בצלום צנחנים לפני צניחתם משמיע לנצמן את קולו של דויד גרוסמן שאומר: "אנחנו נולדים זקנים, אנחנו נולדים עם כל ההיסטוריה הזאת עלינו. יש לנו עבר אדיר. טעון מאד. יש לנו הווה דחוס מאד, קשוח מאד. יש צורך בוויתור, במחויבות, כדי שאדם ישקיע את עצמו באתגר הזה שהוא ישראל היום. אבל אם אנחנו מסתכלים על העתיד, קשה למצוא ישראלי שידבר בחופשיות על, נאמר, ישראל בשנת 2025.... וכשאני אומר ישראל ב-2025, אני מרגיש את הלהב הקפוא של הזיכרון, כאילו הפרתי טאבו, כאילו האיסור לחשוב רחוק כל כך חרות בגנים שלי... הדבר העיקרי שיש לנו ברוחנו הוא הפחד, הפחד להיכחד..." (עמ` 36)
        28/4/14 22:03:

      צטט: צוריאל צור 2014-04-28 21:51:18

      איש מרתק ללא ספק.
      זכור לי עד היום הקרנת הסרט שואה מטעם הצבא, ארבע שעות של תיעוד קשה ומצמרר.
      לזכור ולא לשכוח.

       

      אז הראו לכם רק חלק , הסרט הוא שמונה שעות, לא זוכרת במדויק, אולי אף יותר.

      כרגע מוקרן הסרט שלו "אחרון הלא צדיקים" בערוץ שמונה, על היחיד והאחרון שנותר בחיים מחברי המועצה היהודית בטרזיינשטאט

        28/4/14 21:59:

      צטט: צלילי הלב 2014-04-28 20:50:20

      תודה.

      תודה לך, קראי את הספר, לא תצטערי
        28/4/14 21:58:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2014-04-28 19:32:41

      חזק.
      הספר!
        28/4/14 21:51:

      איש מרתק ללא ספק.
      זכור לי עד היום הקרנת הסרט שואה מטעם הצבא, ארבע שעות של תיעוד קשה ומצמרר.
      לזכור ולא לשכוח.

        28/4/14 20:50:
      תודה.
      חזק.
        28/4/14 13:49:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2014-04-28 13:30:59

      תודה.

      לך התודה שקראת, עכשיו רק קראי הספר

        28/4/14 13:48:

      צטט: עמי100 2014-04-28 12:08:53

      באבא יקרה ...לא עבודת דוקטורט...אך קראתי את הספר ונצמדתי אליו ללא הפסקה...
      אני שמחה מאד, שאני לא היחידה

       

        28/4/14 13:47:

      צטט: תום1203 2014-04-28 11:23:39

      באבה יקרה, את כותבת יפה, מקורי, חד, מפתיע, ועוד... את מגרה... לקרוא את מה שהיטבת לסקור ולתאר. עלה בדעתך להפוך , בנוסף ליתר עיסוקיך, לסוקרת ספרים מקצוענית, שסקירותיך תודפסנה על הכריכה האחורית של הספר? נראה לי שלא מעט הוצאות לאור היו שמחות לכך. ושקלת אולי, בנוסף לכך, לתרגם את הפוסט היפה הזה שלך ולשלוח אותו לקלוד לנצמן עצמו? אני, ככל הנוגע לי עצמי, כנראה אדבוק בהמלצתך בשתי השורות המתחילות במלים "או להבדיל,..." בברכה נאמנה, תום

      ואוו, איזה פרגון! תודה רבה. שקלתי ושקלתי ואין לי כח או זמן לרדוף אחרי הוצאות הספרים, שמצבן כידוע בכי רע והן בקושי מצליחות לשלם לעובדיהם הקבועים. אם תרצינה, שתרדופנה הן אחרי, אולי, כשאצא לפנסיה...
      ובענין לשלוח ללנצמן, דווקא רעיון נהדר! אשיג אולי את האימייל שלו ואעשה זאת.

       

        28/4/14 13:43:

      צטט: נומיקן 2014-04-28 11:09:00

      באבא, מרתק, תודה תודה
      יופי, מקווה שתקראי את הספר

       

        28/4/14 13:42:

      צטט: ~בועז22~ 2014-04-28 10:32:02

      בשורה אחת עם עוד, כמו: כצטניק, ויזל, אפלפלד וכו' - ממשיך לנצמן לדבוק ביעודו: עד חי, לאלו שכבר אינם. ויותר מכך: הוא לא עושה זאת כדי להשתיק משהו שבוער בו, הוא עושה זאת מפני שאין מספיק שעושים זאת, כי המעטים שעושים במלאכה, קצרה ידם מלהקיף את מלוא היריעה למענם של אלו אשר אמורים לראות ולהמשיך להראות לאחרים הלאה בעיקר כאשר אותם מעטים כבר לא היו פה עוד...

      מסכימה אתך,  שורת העושים ושעשו במלאכת הקודש של העדות  ארוכה ממה שנדמה, צריך לכלול גם מי שעשה זאת בעבר, רובר אונטם, פרימו לוי, ז'אן אמרי, אתי הילסום, זיגמונד באומן ועוד ועוד, אבל תרומתו של לנצמן היא ייחודית ועצומה, כי הוא מסריט את מה שאין, ועושה זאת בשפת הקולנוע, שפה של  "יש", בעיני זו גדולה כמעט בלתי אפשרית. לא בטוח שהמני שלו הוא: "מפני שאין מספיק שעושים זאת..."

       

      תודה.
        28/4/14 13:12:

      צטט: איציק אביב 2014-04-28 09:02:45

      מעניין.
      תודה רבה

       

        28/4/14 13:11:

      צטט: נועהר 2014-04-28 08:40:44

      פיסות היסטוריה חשובות ומעניינות..

      נהניתי לקרוא..

      משמח אותי, כדאי לקרוא את הספר

       

        28/4/14 13:10:

      צטט: א ח א ב 2014-04-28 08:30:29

      תודה על פוסט מעשיר. אקרא ללא ספק.

      חובה, שמחה ששכנעתי אותך

       

        28/4/14 12:08:
      באבא יקרה ...לא עבודת דוקטורט...אך קראתי את הספר ונצמדתי אליו ללא הפסקה...
        28/4/14 11:23:
      באבה יקרה, את כותבת יפה, מקורי, חד, מפתיע, ועוד... את מגרה... לקרוא את מה שהיטבת לסקור ולתאר. עלה בדעתך להפוך , בנוסף ליתר עיסוקיך, לסוקרת ספרים מקצוענית, שסקירותיך תודפסנה על הכריכה האחורית של הספר? נראה לי שלא מעט הוצאות לאור היו שמחות לכך. ושקלת אולי, בנוסף לכך, לתרגם את הפוסט היפה הזה שלך ולשלוח אותו לקלוד לנצמן עצמו? אני, ככל הנוגע לי עצמי, כנראה אדבוק בהמלצתך בשתי השורות המתחילות במלים "או להבדיל,..." בברכה נאמנה, תום
        28/4/14 11:09:
      באבא, מרתק, תודה תודה
        28/4/14 10:32:
      בשורה אחת עם עוד, כמו: כצטניק, ויזל, אפלפלד וכו' - ממשיך לנצמן לדבוק ביעודו: עד חי, לאלו שכבר אינם. ויותר מכך: הוא לא עושה זאת כדי להשתיק משהו שבוער בו, הוא עושה זאת מפני שאין מספיק שעושים זאת, כי המעטים שעושים במלאכה, קצרה ידם מלהקיף את מלוא היריעה למענם של אלו אשר אמורים לראות ולהמשיך להראות לאחרים הלאה בעיקר כאשר אותם מעטים כבר לא היו פה עוד...
        28/4/14 09:02:
      מעניין.
        28/4/14 08:40:

      פיסות היסטוריה חשובות ומעניינות..

      נהניתי לקרוא..

        28/4/14 08:30:
      תודה על פוסט מעשיר. אקרא ללא ספק.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין