0

1 תגובות   יום רביעי, 30/4/14, 07:48

צטט: נערת ליווי 2014-04-30 07:44:18

 

''

 

שלשום בבוקר התקשרה אלי השכנה.

לשכנה שלי יש לב ענקי

לפעמים לב גדול לא מספיק

לפחות לא לי.


לשכנה שלי יש שלושה כלבים או אולי כלבות בכלל

וגם לא מעט חתולים.

היא אחת כזאת שאוהבת את כולם.

מאכילה ומטפלת, לפעמים גם מפילה תיקים אבל לא ממש בכוונה.

אז היא התקשרה. אלי אבל אני לא הייתי בבית

(אם היא הייתה יוצאת מהבית שלה היא גם הייתה רואה כי האוטו שלי החתיך ממש לא היה)

 

 

לשכנה שלי יש קול עדין נורא

היא מדברת בלחש, גם כשהיא בלחץ לא שומעים עליה. היא תמיד נשמעת נורא רגועה.

זה לא משנה אם היא מספרת לי שיש לה חתול גוסס בגינה, או עוד סיפורי זוועה.

הפעם היא רק הודיעה לי שהיא מצאה "גור של עורב שלא יכול לעוף" ובגלל שהוא לא יכול לעוף והיא יש לה כאמור לב רחום היא שמה אותו על החומה (הלא נורא גבוהה) אבל הוא לא ממש הבין ונפל.

והוא לא גדול מספיק כנראה ואין לו אזימוט, אז הוא נפל אלי לגינה. זו בעצם הסיבה שהיא צלצלה- השכנה טובת הלב שלי.

 

עניתי לה (גם אני בלי לחץ) שאותו גוזל או גור אם זה איך שבא לה לקרוא לו לא יוכל להגיע לבד לשום עץ או קן וכדאי שהיא תפתח את השער הנעול שלי ותיקח אותו אליה לגינה או תעשה מאמץ פיזי מתון ותעזור לו להגיע למקום על העץ שמשם הוא יצליח לקפץ חזרה לקן. או אולי תעשה עוד פעולה יזומה ותתקשר ל-106 ותתייעץ! כי הם יש להם פתרונות יצירתיים לפעמים..


אבל מה לעשות, הגינה שלי כאמור נעולה. נתתי לה טיפים איך להצליח להכנס אלי וחשבתי שבזה הורדתי אותה (שזה את השכנה ואת הגוזל מהגב שלי) וחזרתי לענייני הלא מאד בוערים.

 

 

***

 

בפעם הבאה שהסתכלתי על הנייד (טלפון בעברית ברורה) ראיתי שהיא לא ויתרה!

הייתה  לי הודעה שהיא הצליחה במשימה

הגוזל אצלי בגינה בקופסא.

 

השכנה שלי כן הצליחה להשאיר הודעה קוהרנטית ברמות, בה היא מספרת לי בתאור מרגש איך ההורים הביולוגים של אותו גור יבואו ויקחו אותו במקור ויעלו אותו לעץ... [ רק לסבר את האוזן של הקוראים, הבת של השכנה שלי סיימה זה מכבר לשרת בצבא ההגנה של כל המדינה או בעברית ברורה השכנה שלי כבר מזמן לא ילדה ]

 

''

 

טוב.

כאן באמת נשאלת שאלה, מה יותר טוב בחיים או אולי אם שכל בא על חשבון טוב לב?

או על חשבון מי או מה?

כי אני למשל עורב בגריל לא נראה לי מעולם מעדן מופלא

וכן התמונה המרגשת צולמה כמה שעות טובות אחרי אותה הודעה מרנינה

 

 

 

הצרחות של העורבים (עורבנים אם לבונבונייטה או אחרים לא נוח לקרוא מילים לא מדויקות) קרעו פה את האוזניים של יתר השכונה.

 

 

 

 

 

''


הקטן לא הצליח להחזיק מעמד גם העץ זית וכל הזמן התעקש ליפול.

מישו מהגדולים כן הצליח להיכנס לי בראש לא ממש בכח אבל זה בכל זאת לא הכי נעים.

ולסיכום.

המוקד של העירייה של עיר הבירה הראשונה כן היה יעיל לאללה במקרה הזה (דווקא לא אני צילצלתי) אני חזרתי הביתה שלי והודעתי לשכנה טובת הלב שיודעת לשמור על בעלי כנף / חתולים ויתר אומללים/חסרי ישע, אבל לא לחשוב שגם בני-אדם לא בריא להם או סתם לא נעים שלא תהיה להם יכולת להיכנס לבית הפרטי שלהם כי שכנה נחמדה לא תחשוב עליהם אלא על התחת שלה בלבד.

 

 

 

 

לי באופן אישי יש את הסיבות שלי למה יותר נוח לי להכנס לבית שלי בלי עורבים דואים על הראש הקטן שלי – אבל לא הכל אני מפרטת - פשוט כי אני לא צריכה. יש לי בונקלה חביב בראש וגם כחול ביד אבל זה באמת לא בגללה אלא כי בוגנוויליה זה צמח מאד דוקרני ששומר על הטריטוריה של עצמו ולא תמיד פוקח עין לראות מי מנסה לחדור אותו בדרך לברוש.

 

 

הסברתי לשכנה שזו פעם אחרונה שהיא חומלת בעלי חיים על חשבוני

 

 

 

עכשיו.

בימים כתיקונם וזה לעניין הגינה שלי העורבים חיים פה לגמרי בשלום עם החתולים (שחלקם עולים לי על העצבים) ואפילו עם הצב מרוץ שלי [עדיין חסר לי קיפוד במאמר מוסגר]

 

 

ואני כן שואלת למה אנשים מרשים לעצמם להיות חומלים וטובים ונחמדים ולא לחשוב לרגע על בני אדם אחרים שחיים להם אם לא מתחת לאף אז ממש על יד?

 

 

 

 

או שפשוט טוב לב זה באמת לא מספיק?

ושכל זה אכן מצרך נדרש?!

 

 

* * *

 

 

''

 

 

יכולתי לשים פה עכשיו תמונה של חובש.

 

 

החובש הזה עמד לידי בדיוק כשחיכיתי לגרר. כי היום האוטו שלי האהוב נחנק קלות. (את האוטו שלי האהוב אני לא מקללת לעולם) אבל חובשים מגיעים תמיד בזמן... אז כן. זה ספוילר לפוסט הבא, כי אני בלי אוטו יכולה להיות לא הכי ידידותית למשתמש. אבל כן יש לי זמן להיות כאן. או לא. תלוי.

 

 

 

 

את הפוסט הזה להבדיל מזה שלפניו אני כן הולכת להפציץ בתפוצת נאט"ו כמו תמיד.

ולפני סיום, לפני כמה דקות קראתי מה שכתבה חגית על מכוניות. וחשבתי לי איזה קטע איך לי לקח 14 שנה להפרד מהאוטו הקודם והאהוב שלי עד שברגע אחד ידעתי מי יהיה האוטו הבא שלי. ואיך כמעט כתבתי למה אני לא כותבת בחיים פוסטים על יום השואה, ואיך גם אתמול כמעט כתבתי למה אני לא כותבת. אז אולי אני עוד אכתוב או שלא, מה שבטוח. אולי.

 

 

 

ממחר תחבורע ציבורית. אז אני מזהירה... יש חשד לשחד שיהיו חוויות מרנינות! יש למה לחכות. או שלא,

 

 

http://www.youtube.com/watch?v=3o0dn1UnZoU

 

דרג את התוכן: