כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    graham nash- Chicago

    18 תגובות   יום רביעי, 30/4/14, 14:59

    ''

     

    graham nash - Chicago

     

     

     

    לפעמים שיר יכול להיכתב על רקע מסגרת אווירה מסויימת, בתקופה מסויימת, גם אם הוא מתייחס רק לחלק מן האירועים במהלך תקופת-זמן מוגדרת. כזהו, השיר הזה!


    אבל..., השיר הזה חרג אל מעבר לזמנו. הוא הפך להיות שיר-מחאה ב-3 תקופות זמן שונות ובהתייחס לאירועים שונים בתכלית!!!


    אז..., בואו נתחיל:


    השנה, 1968. שנה רוויית אלימות עוברת על ארה"ב:


    בתחילת חודש אפריל יורה ג'יימס ארל ריי במרטין לותר קינג והופך את קינג למרטיר (קדוש מעונה) של ממש, לפחות בכול הנוגע לתנועת השוויון לזכויות האזרח, בעיקר האזרח השחור.


    בדיוק חודש לאחר מכן יורה סירחאן סירחאן ברוברט קנדי, אשר שאף להחזיר את שם המשפחה, אל תיבת הדואר בבית המפואר שנמצא בשדרות  פנסילבניה 1400, וושינגטון. קנדי נפצע אנושות ומת מפצעיו למחרת.


    בחודש אוגוסט עורכת המפלגה הדמוקרטית כינוס בעיר שיקגו. פעילי התנועה נגד המלחמה בוייטנאם מוצאים שזה המקום וזה הזמן להפגנת ענק. הם הזמינו 100,000 איש..., הגיעו הרבה יותר.

    ראש העיר, דיילי, תחת לחץ פוליטי מסיבי, מסרב להעניק למפגינים רישיון לצעדה. כצעד מקדים הוא מגייס 7,500 אנשי המשמר הלאומי והם נוספים על כוח משטרה מקומי (מתוגבר...) של 12,000 שוטרים.


    בחודש אוגוסט מוצפת העיר גם, בתיירים...

    העיר מלאה עד אפס מקום. מתנדבים ופעילים פוליטיים, מגיעים מכול רחבי ארה"ב כדי לתמוך במועמדים שלהם ובנציגיהם בכינוס המפלגה.


    המהומות מתחילות ב-22 לחודש ומתנהלות בעיקר בפארק לינקולן ובפארק גראנט.

    בעל כורחם נגררים אלו שהגיעו להשתתף בכינוס, כמו גם תיירים ונופשים ותושבי העיר, אל תוך גל עצום של מפגינים המנסה לפלס דרכו בצעדה לאורך שדרות מישיגן לעבר מלון הילטון, שם התנהל הכינוס של המפלגה הדמוקרטית.


    המשטרה מטילה את כול כוחה ל"מערכה", והיא עושה זאת בברוטאליות מחרידה.

    במספר מוקדים לאורך שדרות מישיגן מנסה המשטרה לעצור את הצעדה. השוטרים מפעילים אלות ללא רחם ומכים את כול מי שנקרה על דרכה.

    רימוני הלם (!) מושלכים, כמו גם רימוני גז-מדמיע, אל תוך ההמון. אך לצעדה היו כנראה חיים משל עצמה והיא הצליחה להגיע אל יעדה, ושם – נער צעיר מטפס על תורן הדגל מול מלון הילטון ומוריד את הדגל לחצי-תורן, עם ירידתו מהתורן מתנפלים עליו שוטרים רבים (!) ומפליאים בו מכות אלה, הם לא חסים עליו וגם לא על רבים מן המפגינים הבאים לעזור לנער...


    בתום שבוע של הפגנות, נעצרים 8 ממנהיגי המפגינים, בהם גם בובי סיל (פעיל מרכזי בתנועה לשוויון זכויות האזרח ומי שהקים עם יואי ניוטון את תנועת "הפנתרים השחורים" בארה"ב). עוד פעיל מפורסם שנעצר היה אבי הופמן (כן כן..., זה שהועף מעל הבמה בפסטיבל וודסטוק, ע"י גיטרסט להקת "המי", פיט טאונסנד...).


    סיל נקשר אל כיסא במטה המשטרה. עיניו כוסו. חוקרי משטרת שיקגו מנעו ממנו במשך שעות ארוכות, שתייה, מזון ועשיית-צרכים וכן ייצוג משפטי. החוקרים היכו והתעללו בו, שוב – ללא רחם.


    הפוליטיקאים הדמוקרטיים שהיו בכינוס, אך שהיו ערים למתרחש, לא התייחסו למהומה העצומה שהתחוללה שם, מחוץ לאולם הוועידה...


    כול הפעילים שנעצרו הובאו למשפט שהתפרסם בשמו, "משפט השבעה" (בובי סיל עצמו שוחרר ע"י המשטרה ולא הועמד למשפט על חלקו במהומות...). הם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר שונות. רובם ככולם שוחררו כמעט מייד, בעקבות לחץ פוליטי כבד מצד חברי-קונגרס וסנאטורים (בעיקר, מהמפלגה הדמוקרטית כמובן...). אבי הופמן, חסר המזל – יש לומר, היה היחיד שבילה זמן מאחרי הסורגים אך גם הוא שוחרר לאחר חודשים ספורים בשל טענות (נכונות!!!) על לקויות טכניות במשפט...  


    בחודש מרץ 1968, עוד לפני רציחותיהם של קינג וקנדי ביצעה מחלקת חיילים אמריקאים, בפיקודו של סגן וויליאם קלי, סריקה לאיתור לוחמי ווייטקונג בתוך תחומיו של הכפר מאי-לאי בוויאטנם. המצב בשטח הסלים וחייליו של קלי החלו טובחים ללא רחם בתושבי הכפר.

    למעלה מ-400 אזרחים, כולל נשים וילדים נספו שם.

    הידיעות הפנים-צבאיות על הטבח החלו לזרום במעלה שרשרת הפיקוד עוד באותו היום. הקצונה הבכירה, בשיתוף הדוק עם הפנטגון ומח' המדינה עשו מאמצים עילאיים למנוע את הפרסום ויתירה מכך, הם עשו רבות על מנת לטייח את החקירה...

    (אגב, החוקר הראשון מטעם הפנטגון לחקור את הפרשה היה רב-סרן קולין  פאוואל, לימים – יו"ר המטות המשולבים, רמטכ"ל צבא ארה"ב...)


    פיסות מידע החלו לזלוג אל הציבור האמריקאי כבר במהלך 1968. קצינים בכירים שעוד הספיקו להילחם במלחמת העולם השנייה ופרשו מייד עם סיומה החלו להתראיין (מבלי להזכיר את השם המפורש, מאי-לאי...) והביעו שאט-נפש נוכח רמתם של הקצינים האמריקאים המשרתים ועמדו על נקודה מרכזית מאוד מסויימת:

    חוסר נכונות לקחת אחריות פיקודית נוכח כישלון ואי-הפקת לקחים אופרטיביים...


    לולא מאמציהם ההרואיים של בודדים, ספק אם הפרשה הייתה מגיעה לתודעת הציבור האמריקאי, אך הפרשה התפוצצה במלוא עוזה לקראת שנת 1970, שאז פורסמו תחקירים שנעשו ע"י העיתונאי סיימור הרש (שזכה על כך בפרס הפוליצר) ואיש הנחתים, רב"ט תום גלן-ריידנהאואר.

    ריידנהאואר, שלא השתתף בטבח אך שמע עליו מחבריו, פתח בתחקיר משלו. את ממצאי תחקירו הוא שלח לשרשרת הגבוהה ביותר בפוליטיקה ובצבא ארה"ב.

    אף לא אחד טרח להתייחס לממצאיו למעט הסנטור הדמוקרטי מוריס אודל מאריזונה.

    אודל היה זה שכופף את ידו של הקונגרס האמריקאי והכריח אותו להקים וועדת-חקירה ממלכתית...

     

    ולשיר עצמו:

    שיר המחאה שבכותרת הרשומה נכתב ע"י גרהאם נאש.


    נאש, יחד עם אלן קלארק, הקים את The Hollies בתחילת 1961.  

    ב-1968 עזב נאש את הלהקה לקריירה עצמאית כשהוא מקים בד בבד את להקת "קרוסבי, סטיל ונאש".

    השיר הזה נכלל באלבום הסולו של נאש, שמו: Songs for Beginners. הוא יצא בשנת 1971.

    לצורך הקלטת האלבום גייס נאש שורה של מוזיקאים מפורסמים וביניהם: דייויד קרוסבי, ריטה קולידג' וניל יאנג.


    אנקדוטה, מעט אירונית, אודות השיר:

    אף שנאש הזכיר כמעט במפורש את בובי סיל בשיר, וגם התייחס ל"משפט השבעה" ורמז למוערבות הצבאית האמריקאית בוויאטנם, התעקש נאש לא להתייחס בפומבי לנושאים המוזכרים בשיר, משום שחשש שזה יפגע במכירות של אלבום הסולו הראשון שלו ובמכירת האלבום הראשון של "קרוסבי, סטיל ונאש", להקתו החדשה...


    כך או כך, באותה התקופה היה זה שיר המחאה הפופולארי ביותר!


    בסוף שנת 2008 הוכרז ברק אובמה כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב.

    אובמה גייס כמה וכמה סלוגנים מבריקים שהפכו לשלטי-חוצות, ובין היתר גם את שירו של גרהאם נאש כאשרהסלוגן We Can Change The World הוא בעצם רפליקה מתוך שירו של נאש...


    מטה הבחירות של אובמה שחרר קליפ מחודש ברוח הדברים, ערוך כמובן בהתאם למסריו של אובמה. הקליפ זכה לצפיות רבות והוא הושמע כמעט בכול אסיפת-בחירות בה נכח אובמה במסגרת מסע הבחירות לנשיאות. אובמה, ביודעו היטב את מקורות השיר ובעיקר את עניין מעורבות והסתבכות ארה"ב בוויאטנם, השתמש בשירו של נאש כשיר-מחאה נגד הסתבכותה ההולכת וגוברת של ארה"ב, בהנהגת הנשיא המכהן ג'ורג' בוש (הבן), בעיראק ובאפגניסטן.


    שנה לאחר מכן, בשנת 2009, הקליט דייויד גילמור (פינק פלויד) גירסת-כיסוי לשירו של נאש. בשיתוף פעולה עם כריסי היינד ובוב גלדוף הקליט גילמור את השיר במטרה לתמוך במאבקו של גארי מקינון.


    מקינון, מוזיקאי אמריקאי איזוטרי וחובב קונספירציות אודות חוצנים (וגם אוטיסט!) פרץ למחשבי הפנטגון כדי למצוא ראיות התומכות בתיאוריות בהן הוא מאמין. כשהצליח ה-FBI לעלות על עקבותיו, נמלט לאנגליה.


    בין ארה"ב לאנגליה קיים הסכם הסגרה חד-צדדי, כלומר – הסגרת עבריינים מאנגליה לארה"ב, אבל לא בכיוון ההפוך...


    שוב מצא עצמו השיר מככב כשיר-מחאה (שעזרה בסופו של דבר...) והפעם: נגד הסגרתו של מקינון מאנגליה לארה"ב...


    כול פרשיה שהובאה לעייל זכאית לרשומה בפני עצמה, כמובן. אלו הן פרשיות מרתקות שממשיכות להכות גלים בתרבות האמריקאית ובתרבות העולמית עד עצם היום הזה. משנאמרו אלו הדברים, ברור הוא שקצרה היריעה מלפרט אותן במלואן ברשומה זאת.

    רשומה זאת באה רק כדי לתת במה לשיר-מחאה שחרג אל מעבר לזמן כתיבתו...

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/14 16:33:
      ההקשרים הפוליטיים והחברתיים של השירים שהבאת מזכירים לנו ששירים אינם רק צרוף מענג של תוים אלא גם ראי לתקופה ובכך הם מהווים מעין מקור היסטורי הראוי להתיחסות מכיוון שהם מבטאים את הרקע של ההיסטוריה (כמו שירי מלחמת השחרור שלנו). תודה על המידע שלא ידעתי (למרות שבשנות 1967 - 1973 הייתי סטודנט ומזדהה על מה שכונה אז "השמאל החדש" האירופאי שהשפיע על זה האמריקאי).
        3/5/14 21:15:
      האם זה לא התחיל ב 48: "הן אפשר הן אפשר...שיהיה זה פשוט כבר מחר" ?
        1/5/14 16:15:
      תודה , בועז, על תזכורת מרשימה לשנת 1968 שנה סוערת מאד בעולם , ששינתה את העולם (רצח לותר קינג, רצח קנדי) ולא בטוח שלטוב דווקא. אפילו לא בטוח שלקחי אותה שנה הופנמו...התקווה לשינוי במקרים רבים נשארת בשירים ובלבבות. אנחנו היינו שקועים באותה שנה באופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, היינו כמו שיכורים. תודה על הרשימה
        1/5/14 11:18:
      והיום גם אחד במאי בל נשכח. מתאים מאוד לשירי מחאה.
        1/5/14 10:26:

      צטט: bonbonyetta 2014-05-01 09:11:23

      * קראתי, אחזור לזה שוב הפעם, בטוח. אמור לי עד לאן מגיעה אהבת המוסיקה שלך? או שזו אהבה להיסטוריה והתולדות של הדברים? אפשר להזמין אצלך סקירה לשיר זה או אחר? הייתי מאד רוצה דווקא כי בטוח אתה תחדש לי כמה דברים..... הא?

       

       

      כשמכירים את הרקע ואת המקורות לשיר, הוא יכול

      לפעמים ללבוש צורה אחרת, חדשה - אולי אפילו

      מובנת יותר, מהנה יותר...

      נבוך

      אם יש שיר מסויים שאת רוצה לדעת עליו יותר, כיתבי

      לי ואעשה כמיטב יכולתי לנבור כדי למצוא.

      חיוך

        1/5/14 09:11:
      * קראתי, אחזור לזה שוב הפעם, בטוח. אמור לי עד לאן מגיעה אהבת המוסיקה שלך? או שזו אהבה להיסטוריה והתולדות של הדברים? אפשר להזמין אצלך סקירה לשיר זה או אחר? הייתי מאד רוצה דווקא כי בטוח אתה תחדש לי כמה דברים..... הא?
        1/5/14 06:35:
      והלוואי ויכולנו לשנות את העולם ... יש כמה דברים שהייתי חושבת עליהם ...
        1/5/14 06:33:
      כיף להקשיב לשיר בזמן ההתארגנות בבוקר :)
        1/5/14 02:53:
      בחיית בועז, סחתיין על עבודת הארכיון, אבל לפעמים שיר הוא רק שיר...ולפעמים שיר הוא שיר נפלא. שבת שלום.
        1/5/14 01:32:
      לאנקדוטה: כשהמחאה מוחה מחאה..
        1/5/14 00:20:

      בכול מלחמה מבוצעים פשעים על ידי שני הצדדים (מי פחות, מי יותר).

      אך נראה שאובמה הפנים יותר מדי את לקחי הסתבכות ארצו (השוטר הטוב של העולם ? ) במלחמות עבר.

      ועבר לפאסיביות מוחלטת מול זוועות שמתחוללות בכול פינה בכדור.
      (סוריה, אוקראינה, קוריאה ועוד).

      לפעמים מחאה, צריכה להיות גם בכיון ההפוך..

        30/4/14 23:20:
      לא היו מזיקים גם אצלנו שירי מחאה. או שולי - יש?
        30/4/14 20:59:
      איך יראה העולם אחרי השינוי ? טוב, אולי אובמה זה לא דוגמא.
        30/4/14 20:54:
      הרבה שירי מחאה מהיותם כאלו שמרו על מקומם לאורך שנים כמדומני...לא? אין לי דוגמאות אבל זה הרושם בי.
        30/4/14 20:52:

      יו בועז, בדיוק אתמול ראיתי (פעם רביעית...)
      את הסרט "שיקגו"....
      וכל מה שקשור ל"קרוסבי, סטילס, נאש & יאנג" אני מתמכר לו

      בהנאה מרובההה......

        30/4/14 17:33:
      * מעניין שבוע טוב
        30/4/14 17:20:
      בועז - נ פ ל א - תודה
        30/4/14 16:25:
      זאת גדולתם של שירי מחאה...לעולם לא פג תוקפם.

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי