החטא השביעי בנצרות שהעונש עליו הוא עונש מוות לנפש (או בתרגום ליהדות "חטא הכַּרֶת") הוא ה"גאווה".

אני בוחרת להרחיב את מושג ה"גאווה" ולהתייחס כאן לחטא היוהרה.

אני הקטנה מבין 3 אחים (אחות ל- 2 אחים בנים).

אין לי הסבר ממשי למה שקורה בדינמיקה המשפחתית שלנו ונדמה שההסבר היחיד הוא גנטיקה. כן, זה רק גנטיקה כשחושבים על זה.

אנחנו יהירים ולא בחיצוניות שלנו, בהתנהגות שלנו וביחס לאחרים. ממש לא. אנחנו יהירים קצת אחרת.

אנחנו תחרותיים להחריד, לא מסוגלים לחשוב על להפסיד ומדובר גם בדברים הכי מטופשים והכי קטנים. הכי גרוע מבחינתנו - זה להפסיד אחד לשני.

זה גומר אותנו.

וזה כל פעם מצחיק אותי מחדש להיווכח בכך.

אתמול בערב שיחקתי עם אחייניתי בת ה - 7 טריוויה. הילדה חכמה שזה אי אפשר לתאר...ושאלתי אותה שאלה, אי משם צץ לו אחי הגדול (ומדובר בגבר בן 41!) והתגרה בי ושאל אם אני מעזה לנחש את התשובה.

לנחש? אני? חה! אני יודעת את התשובה, אני לא צריכה לנחש...

וזה לא משנה אם באמת ידעתי את התשובה או לא, מה שמשנה זה הביטחון הגמור בזה שברור שאני יודעת את התשובה. היוהרה הזאת.

אמרתי לו שברור שאני יודעת והשאלה היא אם הוא יודע.

פתחתי פתח למלחמה. נדלק לו הברק בעיניים, אני נדרכתי וחדרה לתוכי רוח קרב והתקוטטנו כמו 2 ילדים קטנים, בלי באמת לשחק, בלי באמת לשאול שאלות - רק התגרינו אחד בשניה מי יותר חכם, מי יודע יותר - כשאף אחד מאיתנו לא העז לחשוב על לוותר.

זה היה קרב לחיים ולמוות.

וכך זה היה כל החיים.

לפני כ - 3 שנים אבי היה מאושפז בבית חולים והגענו לבקר אותו.

שבת בצהריים, שמש נעימה חיממה אותנו, הילדים התרצצו סביבנו וניהלנו שיחה משפחתית שקטה ונעימה.

ואז.

או אז אבי שלף את חוברת התשבצים וחישב להיעלם בתוכה קצת, רצה להתאוורר לו בשקט.

אני הצצתי לעבר החוברת, בעין השניה הסתכלתי על אחי האמצעי שפזל בעין אחת אל החוברת ובעין השניה אל אחינו הבכור ואחי הבכור - עיניו התמלאו דם.

זה היה ברור שזה יקרה.

התנפלנו על החוברת כנשוכי נחש והתחלנו לפתור את התשבצים שם בצעקות של יוהרה, בבוז מתנשא האחד כלפי השני, בקריאות :"נו, מה את/ה לא יודע/ת - אני אעזור לך".

והכל בכזאת גאווה חד משמעית וברורה.

מבחינתנו זה יכול היה להיגמר בדם...

ואז אבא שלי אמר בקול שקט:"ילדים, אל תריבו, אני הרי לוקח אתכם בהליכה, עם יד אחת קשורה לאחור..."

ואז הבנו שהכל זה ממנו.

הצורך הזה להכריז שאנחנו מנצחים ולא משנה מה המלחמה, שאנחנו יודעים הכי טוב ולא משנה מה הנושא. זה הכל ממנו.

וזה באמת באמת לא משנה מה התחום המדובר, האם באמת בורכנו בכישרון הנדרש או בידע הנדרש - מה שמשנה זה הביטחון שבהכרזה החד משמעית הזאת :"אני אקרע אותך".

זה מדליק אצלנו, אצל שלושתינו, איזה כפתור נסתר.

ה"מוניקה" הזאת שטבועה בי זה רק הוא. אבא שלי המופלא.

זה גם מסביר לי למה אני כמעט ואף פעם לא מפסידה לילדים כשאני משחקת איתם (טאקי, רביעיות, טריוויה, מחבואים - מה שזה לא יהיה), אני לא מוכנה להפסיד...גם לא בשם האהבה לילדים הקטנים האלה. גם לא כדי לחזק את בטחונם העצמי. אני חייבת לנצח.

כמה נורא.

כמה מביך.

כמה אני.