הצטופפנו בין המון האדם ופילסנו דרך אל עבר השער המיוחל. כרטיסי הכניסה שבידינו, כבר החלו להתלחלח מן הזיעה והדביקות אשר היו במקום ההומה, וכל רגע נשרו מהם פירורי נייר שחורים ומדובללים. זה היה ערב השנה האזרחית החדשה, או כפי שכונתה שם, ה- New year's eve.. עמדנו בתור הארוך ובליבנו ציפייה – לחזות לראשונה בחיינו, ולא דרך מסך הטלוויזיה, במופע זיקוקי הדינור המרהיב בעולם מעל בית האופרה של סידני, הגשר המפורסם והמפרץ הקסום.

חודשיים קודם לכן, נחתתי באוסטרליה וניסיתי להתאפס על עצמי. תוך מספר שבועות, אפשר לומר שכבר הייתי ממוקם לא רע בכלל. הייתה לי עבודה קבועה, קשרים ראשונים בקהילה היהודית ודירה חמודה עם חצר, באחת השכונות היותר שוות וירוקות של מלבורן. כל זה לא היה קורה לולא עזרתו האדיבה של סער, אשר במצוקת הימים הראשונים בעיר זרה, לקח אותי תחת חסותו, אימץ אותי בחום אל דירתו ואמר בקול פסקני: "תישאר פה כמה שצריך. כשתמצא דירה, תוכל לעזוב". "ומה בנוגע לתשלום"? הקשיתי. "אל תדאג", אמר, "כשיהיה לך תחזיר". סער היה בחור לבבי, גדל מידות וממושקף, חדור אידיאולוגיה והתלהבות נערית וברדקיסט שאין דומה לו. הייתה לו דירה מרווחת ושווה ב-Caulfield, שכן היה אז שליח בית"ר בעיר ולכן דאגו לפנק אותו בהתאם. סער פרגן לי חדר משלי ודירתו הייתה זירת ההיכרויות המרכזית בין חבר'ה ישראלים לבין בנות הקהילה היהודית הנאות. התקופה בדירתו, זכורה לי ככיף גדול, שכן לקחתי חופש מהעבודה שזה עתה מצאתי והייתי עסוק בחיפוש דירה ביום ובבילויים בלילה. התגוררתי אצלו עשרה ימים, אשר בסופם, מצאתי את הדירה המיוחלת.

בשעת ערב, צילצל הטלפון בדירתי ועל הקו היה סער. "מה קורה חבוב? הכל טוב איתך?" שאל. "כן אחי. מה המצב?" עניתי. "תקשיב! אני בסידני למשך השבועיים הקרובים. יש לי פה דירה מטורפת וכיף לא נורמלי". "וואו... איזה כיף. מה אתה עושה בסידני?" שאלתי. "יש לי פה פעילות של הסוכנות, אבל עזוב אותך מזה. זה לא מעניין. אתה יודע מה קורה פה עוד שלושה ימים?" "מה?" שאלתי מיתמם. "תגיד, אתה ילד? עוד שלושה ימים זה ה – New years eve. והולך להיות פה מטורף. כוסיות מכל העולם. פארטייה שחבל'כ על הזמן. אתה קולט אחי? מה אתה אומר, אתה מגיע?" "איך אני אגיע?" שאלתי את סער. "מה הבעיה אחי? קח אוטובוס, תגיע לפה ואני כבר אאסוף אותך מהתחנה. אז מה אתה אומר, אתה מגיע תותח?" "מגיע.. מגיע... אחי... סבבה. אעדכן אותך מחר". "מעולה גבר. סגור. אז נתראה. יהיה להיט. אני הולך למצוא לך פה כלה אוסטרלית י'מלך." "חחחחחח" צחקתי "נתראה".

סער אסף אותי מהתחנה ונסענו לביתו. "נחטוף משהו קל אצלי ונאכל כבר שם, סבבה?" "כן, אחי, סבבה. אני כבר מת להגיע", אמרתי. התארגנו זריז ויצאנו ב-Ford Falcon המרהיבה של סער אל עבר המפרץ. עברנו את שערי הברזל הגדולים והיינו בפנים. מחזה מרהיב ביופיו, נגלה לעינינו. בית האופרה הלבן של סידני והגשר מעל המפרץ, מוארים באלפי אורות קטנים וצבעוניים. בליל של שפות וצבעים אנושיים משמחי עין ולב וריח מטריף של Hot Dogs שעמד באוויר וגירה את נחירינו המורעבים מציפייה והמתנה בתור הארוך. סער שהיה נמרץ ומלא התלהבות כמו ילד בלונה- פארק, גרר אותי לדוכן שמכר כל מיני קישוטים נוצצים מהבהבים, כמו השטויות שמוכרים אצלנו ביום העצמאות. "How much this", שאל את המוכר ההודי באנגלית שבורה. המוכר ענה לו בחיוך רחב, "Only ten".. "איך?" שאל סער בהתלהבות כששם על ראשו את קרני השטן האדומות שאור קטן וחוצפני מרצד בתוכן. "מה אתה ילד?" שאלתי. "עזוב אותך. למה אתה צריך את השטות הזו עכשיו?" "מה? חג היום. יאללה תשתחרר, תשמח, מה קרה? תאמין לי גם אתה צריך אחד כזה. יאללה אני קונה לך גם". "די" צחקתי, "חאלס עם השטויות שלך סער. אני בסדר, עזוב. הכל טוב יאללה בוא נמשיך, אני רעב מת. אני אקנה לי אח"כ איזה משהו". "סבבה" ענה לי סער. הזיקוקים היו טירוף, כמות הכוסיות והאלכוהול היסטריה והנקניקיות החמות שדפקנו שם בלי הכרה, היו חלק מערב בלתי נשכח, מלא בצחוקים, שיחות עם חבר'ה מגניבים מכל העולם והחלפת מאתיים עד שלוש מאות טלפונים עם נורבגיות, אנגליות, קנדיות ושאר בנות מהודו ועד כוש, שהיה ברור לשנינו שבחיים לא נדבר איתן או נראה אותן יותר, אבל למי אכפת... It's Fucken New Years Eve. ואנחנו כאן To celebrate life.

מתחם ה – Rocks, שהיה פרוש תחת כיפת השמיים וצפה על כל המפרץ, היה זירת המסיבות המרכזית. היינו רווי אלכוהול ומפורקים מריקודים,כשאמרתי לסער שאני גמור ושאני הולך לנוח כמה דקות ולעשן סיגריה. התיישבתי על שפת אחת המדרכות בניסיון להתאושש מעט. שלפתי מהכיס חבילה ממורטטת של מלבורו-לייט'ס והדלקתי לי אחת, כשאני שומע, מישהו שואל באנגלית ובמבטא זר, אם יש לי סיגריה בשבילו. הרמתי ת'ראש וראיתי בחור כבן 20, מבויש מעט וקצת אבוד. חייכתי, הוצאתי עוד אחת בשבילו והדלקתי לו אותה. "מאיפה אתה?" שאלתי. "אני מפה... גר פה בסידני." "כן, אבל מאיפה אתה במקור?" הקשיתי, "יש לך מבטא". "אהה..." ענה לי הבחור "אני? מפקיסטן. אבל אני וההורים שלי ואחותי באנו לכאן לפני חמש שנים. "Cool" עניתי. "אז אתה כבר אוסטרלי, לא?" "כן" ענה לי הבחור בחיוך מבויש. "איך קוראים לך?" ניסיתי לדובב אותו.. "אני? אהה... עלי". "נעים מאוד" אמרתי והושטתי לו את ידי לשלום. "ואתה?" "מה?" שאלתי "מה אני?" "איך קוראים לך?" " אהה... אני איתמר. נעים מאוד. אני קצת מסטול" אמרתי וצחקתי. "מאיפה אתה?" "אני מישראל". עלי נדרך במקום. אישוניו התרחבו והוא נעץ בי מבט כמי שקפאו שד. "מה? מה קרה?" שאלתי "בחיים לא פגשת מישהו מישראל?" עלי לא הצליח לפצות את פיו. לאחר שתיקה מביכה וארוכה שנמתחה בינינו, הצליח בקושי רב לעשות זאת והעז לשאול, "אתה יהודי?" "כן. יהודי" השבתי. "יהודי. ישראלי. אתה נראה המום. קרה משהו?" עלי שהיה חיוור כסיד, ענה לי "לא... פשוט... אל תיעלב או משהו..." "אני לא" עניתי. "מה?" "לא... אתה יודע... פשוט בחיים לא פגשתי מישהו כמוך ובבית ספר בפקיסטן, תמיד סיפרו לנו עליכם דברים מאוד מפחידים". "אני מבין" אמרתי "ומה איתך? אתה חושב שזה נכון? מה סיפרו לכם עלינו?" "לא יודע... תראה לא נעים לי, אתה נתת לי סיגריה ואתה נראה בן אדם טוב.. אבל אתה יודע, אמרו עליכם שאתם ערמומיים ואוהבים כסף ושאתם גם שונאים מוסלמים ורוצחים אותם בשביל לעשות משהו עם הדם שלהם". ראיתי שעלי מבויש עד עמקי נשמתו והחלטתי לזרוק לו גלגל הצלה. "תשמע", אמרתי, "אני לא יודע מה לימדו אתכם שם בבית ספר הזה שלכם ומי אמר לכם מה עלינו, אבל תבין, אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם. עם אהבות ורצונות ופחדים בדיוק כמו נוצרי או מוסלמי או בודהיסטי. אין הבדל, אתה מבין?! הנה, אתה רואה, ביקשת סיגריה, נתתי לך, דיברנו ולחצנו יד. הכל פוליטיקה, תבין. זה הכל שטויות. בין אנשים לא צריכה להיות פוליטיקה ושנאה ומלחמות". ניסיתי להסביר לעלי את משנתי האוניברסלית על רגל אחת. "תגיד" שאלתי, "אמרת שאתה ומשפחתך כבר חיים כאן חמש שנים לא?" "כן.. נכון" ענה עלי. "אז מה? לא נתקלת פה אף פעם ביהודים או בישראלים?" "האמת שלא" ענה לי, "אבל בבית ספר פה, דווקא דיברו דברים טובים על היהודים ואמרו שאתם אנשים טובים". "נו... אתה רואה? זה רק עניין של חינוך, לא?" עלי נראה יותר נינוח ונפתח קצת. "תראה" אמר לי. "אני אגיד לך, אני אף פעם לא פגשתי יהודי בחיים שלי והאמת שמה שסיפרו עליכם בפקיסטן, תמיד נשמע לי קצת מוזר... אבל תבין... אני גם לא ידעתי וחשבתי, אולי זה נכון. אתה מבין אותי?" עלי נשמע מתנצל ותלה בי עיניים צופיות והאמת שרציתי לחבק אותו,אבל פחדתי שהוא ייבהל. "תשמע, עלי, אתה נראה לי אחלה של בחור. עזוב אותך ממה אמרו לך ומה לימדו אותך. אתה פה בארץ חדשה, מפותחת, דמוקרטית, יושב, מעביר שיחה בכיף על סיגריה, עם בחור יהודי. הכל שטויות אחי, תאמין לי. החיים סבבה". "וואללה, אתה צודק, אתמיר" ענה לי תוך כדי שיבוש שמי "כולנו בני אדם". "נכון" עניתי "ותאמין לי עלי, אין לנו ליהודים, לא זנב ולא קרניים". עלי חייך חיוך רחב ונראה שהכנות והקלילות שהבאתי אל דבריי, הרגיעו אותו ורווח לו. באותו רגע ממש ראיתי את סער צועד לכיווננו וצועק בקולי קולות "נו איפה נעלמת? י'הזוי.. כבר שעה שאני מחפש אותך." הוא החווה אל עבר ראשו, והמשיך בצעקה, "בן של זונה ההודי הזה, דפק אותי, זה שווה לתחת, תראה נכבה לי כל האור בקרניים." עלי שלא הבין מילה בעברית, הרים את מבטו אל עבר סער ובו במקום צנח על המדרכה והתעלף. חובש שהיה במקום, מיהר לטפל בו ופינה אותו משם. "מה? עוד אחד שלא יודע לשתות"? צחק סער. "עזוב אחי,סיפור ארוך", אמרתי, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.