לא פעם
אנשים עוטים תוגה
כאילו ש...
אם ידעו כאב
אם ידעו משהו שאחרים רואים בו קושי
אם ראו בחייהם מראות
הריחו ריח חרדה
מצופה מהם להתנהל בהבעת צ'יוואווה
בדיכדוך קליני
ואם אפשר בקטטוניות.
זה לא תמיד נאמר
אבל לפעמים כן...
למשל אתמול כשמישהו אמר לי במילים אחרות:
"אם היית...או... אם היה לך...היית מבינה שזו שטות לחשוב שמותר לך להגיד ש...".
שלא אצטרך לעמוד בעוד מבחנים
אבל אני כל כך מסופקת ממה שקיבלתי עד כה בעולם שלי
ורק שימשיך ככה
ולא, לשאלתך ההוא שאמר לי שלא הבנתי מה הוא סבל ולכן הגבתי באופטימיות כמעט ברסלבית יומרנית...אתה טועה קצת, מצטערת שלא באתי עם לבוש פורמאלי ראוי לכאב, מה לעשות, יש לי מן הבעה ודרך התבטאות כל כך לא ראויה...בושה ונכלמת...בפינת חשיבה עד שהממלכתיות תרשה לי לצאת ולשוב למפגש...
אתה מבין? לפעמים המסכנות דומה למפגש של אלכוהליסטים אנונימיים, באים לצאת מהעניין ביחד ומתבאסים שלהוא יש רזומה שמגיע עד לעומק הכבד ההרוס. |