צטט: אלו-נה 2014-05-08 05:07:04

לא. אני לא מתכוונת למילים שאמרת. כי גם אם יכתבו מילים מכובדות במשפטים אינטיליגנטיים שיש להם משמעות, למילים שכתבת צורפו תמונות. ותמונות, כידוע לך, שוות אלף מילים, וגם אם לא אלף אלא רק מילה בודדה, עדיין יש להן משקל. כלומר גם לתמונות יש משמעות. והשילוב של התמונות עם המילים, יוצר איזשהו מבנה חדש לכל ביחד, שיש לו משמעות משלו.

 

אולי את צודקת - אפס נדמה לי שלפחות הביקורת הקודמת שהעלית דיברה על טיעונים שהם קש וגבבה. ונדמה לי שלפחות עד רגע זה לא טרחת להתייחס לטענות עצמן. כמובן שלכל אדם יש את הזכות לפרש טקסט (וכמובן טקסט מלווה בתמונות) כראות עיניו - אפס נראה לי שלפחות מהצד שלי ניתן הסבר להימצאותה של כל אחת מהתמונות. כמובן שניתן להתעלם מאותם הסברים - אבל נדמה לי שכאן כבר קשה להאשים את כותב הטקסט במניפולציה.

המילים שלך אולי מצביעות על נסיון לגלות סבלנות ולנסות להבין את הסיטואציה במבט צידי

אבל התמונות שצירפת, כולן, מסתכלות על הסיטואציה מזוית אחת. והסנכרון בין משמעות המילים למשמעות התמונות הוא שבונה משמעות חדשה המושתתת על מניפולציה.

 

אני מודה שההערה קצת מוזרה לי. אני לי צריך לנסות לגלות סובלנות עם הצד הישראלי - אני הצד הישראלי (גם אם לא כל ישראלי יסכים עם טיעוני). קשה לי גם להבין את הקפיצה על המונח מניפולציה? הרי היא תמיד יכולה להתאים. אם כאשר אנו מראים תמונות ממלחמת העולם השנייה אנו טורחים להראות גם את הצד האנושי של החיילים הגרמנים? את היותם אנשי משפחה? האם כאשר אנו מראים תמונות של מורשת הציונות אנו טורחים להראות הצלחות של יהודים שהשתקעו במדינות אחרות? האם כאשר מראים תמונות של ניצולי שואה חסרי כל טורחים להראות גם תמונות של ניצולי שואה שהצליחו בחיים? בפועל המונח מניפולציה תמיד תופס - וכאשר אני מדבר על תופעה (שלילית בעייני) של הזדהות המונית עם הצד המאיים - מן הסתם אני אבחר במילים ותמונות שממחישות את התופעה.

 

זה נחמד שאתה אומר שחשוב להסתייג מההשוואה, כי במלחמת העולם הילד לא היווה בשום אופן איום על החייל. אבל צירפת את התמונה שאינה ברת השוואה. שמת אותה שם בין הטקסט.

 

ממש לא - כפי שטרחתי לכתוב - לדעתי השואה נתנה לנו ציווים שחלק מצולמים. וכפי שהברתי התמונה הכל כך מזוהה הזו היא לטעמי צו - כך היא הוצגה וזה היה הטעם להבאתה. יתר על כן מתחת לתמונה הופיע כיתוב - שלא השווה בין החייל הישראלי לנאצי - אלא שאל שאלה המופנית אלינו כחברה עם מי אנחנו מזדהים (כמובן אם איננו יודעים מהי זהותם הלאומית של החייל והילד בתמונה). 

בבתי משפט יש לפעמים קטע כזה, מראים את זה גם בסרטים, שעורך הדין של אחד מהצדדים בוחר להעלות טיעון שהוא יודע שיפסל. הוא אומר את הטיעון בקול רם שישמע השופט, ועורך הדין השני מזנק כנשוך נחש ומעלה התנגדות. ההתנגדות מתקבלת אבל המידע כבר קיים בראשו של השופט. 

אם צירפת תמונה שאינה רלוונטית, גם אם תכתוב שחשוב להסתייג מההשוואה, זה לא יבטל את תודעת הקורא לחיבור שעשית ביניהם. 

 

כפי שניסיתי להראות התמונה הזאת מאוד רלוונטית - אם היא לא רלוונטית לנו כצאצאים של ניצולי השואה, כיהודים, כישראלים וכבני אדם - זה לטעמי אסון. אם התמונה הזו לא צצה לנגד עינינו שאנו שומעים על הזדהות המונית אם הצד המאיים, לדעתי זה יותר מחמור.

 

גם כשאתה מפרט את ההסברים שלך, בנקודות שפרסת, לחייל אתה קורא חייל, לנער אתה קורא נער.

 

זה באמת תופעה מוזרה. אפס נדמה לי שבכל פעם שנכתב על עימות בין "לובשי מדים" למי שאינו "לובש מדים" הקונבנציה היא לכנות את לובש המדים "חייל". התופעה המניפולטיבית הזאת כל כך נפוצה עד שגם כל המצטרפים למעגל המזדהים הזכירו את היותו של החייל... חייל. לכן נדמה לי שהדרישה שנפסיק לקרוא לחייל חייל ונכנה אותו נער (אולי על מנת ליצור זהות בינו לבין האדם שעומד מולו) היא היוצא מהכלל והיא הדורשת הסבר? והאם היית נוהגת בכלל היפה הזה בכל פעם שהיית נתקלת בתמונה של לובש מדים (לאו דווקא ישראלי) מול אדם שאינו לובש מדים? 

 

גם אם דויד הנחלאווי הוא מושא הפוסט שלך, אתה מנתח את נושא הכתבה שלך, מה אסור לבני אדם לעשות לבני אדם אחרים, כשאתה משתמש בעיקר בסיפורו של דויד הנחלאווי על מנת לפתח את הנקודות שאתה מבקש להעלות. אז איך דויד הוא לא העניין, כשבו אתה משתמש כדוגמא שאמורה לפתח חשיבה?

 

דויד אינו מושא הפוסט - כי כפי שאמרתי את דעתי אין לי את הזכות להיכנס לנעליו ו"לשפוט" אותו בנקודת הזמן שהוא היה בה. נדמה שאפילו לא הסתייגתי מההנחה שלו הענישו אותו על אותו מעשה - אפשר שהיה נגרם לו בכך עוול. מושא הפוסט הוא דעת הקהל הישראלית וההזדהות ההמונית עם אותו מעשה (וגם כאן אם הסתייגות לגבי אותם שחוו סיטואציה דומה והרגישו שחייהם מאוימים). לא חייבים להסכים עם ההנחה הזו - אבל נדמה לי שקשה להתייחס לפוסט בלי להתייחס לטענה המרכזית שהועלתה בו.  

דויד תמיד נשאר החייל בדברייך. הבחור השני תמיד נשאר הנער. גם דויד וגם הבחור השני הם נערים, לזה אין התייחסות בדברייך.

 

נדמה לי שכבר התייחסתי לטענה הזאת.

 

התמונות, לעומת זאת, אני לא מכירה את סיפורן ולא יודעת את מקורן, אבל התמונות מתמקדות בסיפור אחר, ואין לו קשר לסיטואציה בה עמדו שני הנערים. כשאגב, אחסוך לך את התמונה בה נראה בבירור שהנער השני החזיק בידו אגרופן, כי מבחינתך זה לא כלי נשק כשיש שם גם רובה. מבחינתי כלי הנשק שניהם הם כלי נשק וקטונתי מלשפוט איך הייתי מרגישה בסיטואציה כזו עם מי מהכלים.

 

נדמה לי שגם על זה עניתי באריכות - ונדמה לי שהטענה שלך מעידה שלא צפית בסרט כלל (לפני שכתבתי את הפוסט טרחתי לצפות מספיק פעמים כדי לא לכתוב משהו שאינו נכון). הנער המאויים לא היה חמוש כלל. לאחר דריכת הנשק הופיע נער מאחורי החייל שהחזיק פריט לא מזוהה שניתן לפרשו כאגרופן. אני אינני טוען שאגרופן הוא לא כלי נשק - אבל שצריך מידה רבה של חוסר יושר כדי ליצור את המשוואה רובה = אגרופן. נדמה לי שגם כאן נשאלת השאלה כיצד נוצרת משוואה שכזו - והאם במקרה של חייל אויב עם רובה וישראלי עם אגרופן היינו טוענים שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים?

 

נחזור לתמונות שצירפת למילים.

בשתי התמונות הראשונות רואים איש צה"ל מכה בהפתעה בצורה מחרידה מישהו שנראה תמים כשמעל איש הצבא בלון שאומר אני דויד הנחלאווי. 

 

בתמונה השלישית במקום לבחור נניח במשפט שמזוהה עם תגובות הציבור לסיפור של דויד הנחלאווי, שאומנם הינו כללי יותר אך היה הנפוץ ביותר "גם אני עם דויד הנחלאווי" בחרת במשפט אחר המתמקד בזווית מאוד תכליתית: "נחלאווי יקר נחלאווי חביב בפעם הבאה לירות כדור בראש בלי לחשוב מה יגידו מסביב"

 

כפי שטרחתי לציין: אלו תמונות מעמוד הפייסבוק המזדהה עם החייל!!! מי שהעלה את התמונות הם חלק מציבור המזדהים. כיוון שטרחתי לקרוא מהנאמר בתגובות ההזדהות - חלקן אפילו יותר בוטות מאשר התמונות שהבאתי. נדמה לי שאם יש לך בעיה עם אותן תמונות את צריכה לפנות לאותו פלח בציבור המזדהים שהעלה אותן. זה כמעט כמו לבוא בטענות לעורכי חדשות על כך שבגללם יש בארץ רציחות מכיוון שהתופעה מוצגת במהדורת החדשות.

 

בתמונה הרביעית חזרנו לשואה המדוברת, שכמובן אמרת שאינה ברת השוואה, אך הוספת לה כותרת "בחן עם מי בתמונה אתה מזדהה"

 

נדמה לי שכבר דובר התמונה הזו.

 

בתמונה החמישית מופיע חייל צה"ל מול 3 נשים, כשנשק שלו בבירור מכוון למול הילדות הקטנות.

 

בתמונה השישית חייל צה"ל מכוון נשק מול פעוט.

 

בתמונה השישית כורע נער כשקנה הנשק של חייל צה"ל כמעט נוגע בחזה שלו.

 

אין לי מושג מה מקורן של התמונות ומה התרחש בכל אחד מהם.

אבל כל קשר ביניהן לסיפורו של דויד הוא קשר שקשרת בזכ

 

לגבי התמונות הללו אני חייב סיפור. אני לא מחזיק באלבומים שלי תמונות אייקוניות מהשואה - וכדי למצוא את תמונה המדוברת פשוט שאלתי את google את השאלה: soldier pointing gun toward children. (מוזמנת לעשות את הניסוי) למרבה אכזבתי גיליתי שבעמוד התמונות של google מככבות שלל תמונות של חיילים ישראלים מכוונים נשק אל אזרחים, ובכלל זה גם אל ילדים קטנים. יכול להיות שמדובר במניפולציה אפס את יכולה להבין שהפוסט הנידח שלי אולי מדגדג לשני אנשים - ורצף התמונות שאת כל כך מסתייגת ממנו נגיש (ואף נקלט) בקרב עשרות מיליוני גולשי אינטרנט.

 

אני יכול להוסיף גם מעדות אישית שבשירותי במילואים בשטחים (עבר קצת זמן) הפנייה של נשק כלפי אזרחים (רק משום שהם עוברים במקום שיש בו ממשק עם ישראלים, או מפני שיש התרעה) לא היה דבר יוצא דופן (אבל עדיין מוזר לעין). זה אולי הכרח המציאות אבל בפועל כמות די נכבדה של פלסטינים חווים (לעתים על בסיס יומיומי) את המציאות דרך הצד הלא נכון של כוונת הרובה - רק משום שהם פלסטינים ושמסיבה כלשהי (עבודה\ ביקור אצל רופא\ ביקור קרובי משפחה...) הם צריכים לעבור דרך פיקוח שלנו. 

 

השאלה שעלתה בפוסט היא לא האם דוד עשה מעשה נכון - אלא עם מה אנחנו כחברה מזדהים. בעוד שאת המקרה של דויד אפשר לפרש כתגובה על איום, בשגרה היומיומית יש כמות נכבדה של אנשים שנשק מכוון אליהם בלי שהם יהוו איום כלשהו (כפי שהתמונות הללו ממחישות). זה הזמן לשלוח אותך שוב לתמונה האיקונית מהשואה ולשאול את השאלה שמוצבת מתחתיה - אם מי את מזדהת (בהנחה שאת לא יודעת מה הלאום של המשתתפים בתמונה).

 

הנושא שפתחת חשוב מאוד. הדרך בה אתה עוסק בו היא נטו פרופגנדה.

יכול להיות שאת צודקת - אבל זו טענה קצת מוזרה למי שהעדיף לא להתעסק ולו בשורה אחת בנושא שעלה בפוסט.

אולי אתה צודק אבל:

1. אני לא בחרתי את העיתוי. העצומה הנזכרת כאן התרחשה בין יום השואה ליום הזיכרון (ונדמה לי שהעיתוי שבוא זה קרה מבליט ומעצים את ההסתייגות ממנה.

2. יש כאן מצב מעט פרדוכסלי - משום שהמוחים מוצאים את זעמם על צה"ל על קברניטי המדינה (וכמובן על השמאלנים) על שהם דורשים מהם להתנהג על פי קוד מוסרי בבואם לטפל באוכלוסיה אזרחית. לכן נדמה לי שלפחות במקרה זה צה"ל (כצבא) אינו מושווה עם הנאצים - אפילו להפך.

3. ויש עניין חשוב בקשר ליום הזיכרון. חיילי ארה"ב המסורים ששירתו בוויטנאם - לא זכו בכבוד שאמור להיות מנת חלקם של חיילים ששירתו את מולדתם - ההפך הוא הנכון. זה קרה מהטעם הפשוט שמשלב מסוים של המלחמה (בעקבות סרטי צילום שהראו מעשי זוועה של חיילים אמריקאים בוויטנאם) דעת הקהל השתנתה והחיילים נתפשו באור בעייתי ומאוד לא מחמיא. לדעתי יש לשמור על חיילי צה"ל (בטח ובטח את החללים) גדי שהם לא יגיעו למצב הזה.

 

צטט: הפוך גוטה 2014-05-07 07:19:12

מבלי להיכנס לתוכן הפוסט - להכניס את הנאצים בהקשר של צה"ל דווקא ביום הזיכרון זה דבר מאוד צורם.

לא. אני לא מתכוונת למילים שאמרת. כי גם אם יכתבו מילים מכובדות במשפטים אינטיליגנטיים שיש להם משמעות, למילים שכתבת צורפו תמונות. ותמונות, כידוע לך, שוות אלף מילים, וגם אם לא אלף אלא רק מילה בודדה, עדיין יש להן משקל. כלומר גם לתמונות יש משמעות. והשילוב של התמונות עם המילים, יוצר איזשהו מבנה חדש לכל ביחד, שיש לו משמעות משלו.

המילים שלך אולי מצביעות על נסיון לגלות סבלנות ולנסות להבין את הסיטואציה במבט צידי

אבל התמונות שצירפת, כולן, מסתכלות על הסיטואציה מזוית אחת. והסנכרון בין משמעות המילים למשמעות התמונות הוא שבונה משמעות חדשה המושתתת על מניפולציה.

 

זה נחמד שאתה אומר שחשוב להסתייג מההשוואה, כי במלחמת העולם הילד לא היווה בשום אופן איום על החייל. אבל צירפת את התמונה שאינה ברת השוואה. שמת אותה שם בין הטקסט.

בבתי משפט יש לפעמים קטע כזה, מראים את זה גם בסרטים, שעורך הדין של אחד מהצדדים בוחר להעלות טיעון שהוא יודע שיפסל. הוא אומר את הטיעון בקול רם שישמע השופט, ועורך הדין השני מזנק כנשוך נחש ומעלה התנגדות. ההתנגדות מתקבלת אבל המידע כבר קיים בראשו של השופט. 

אם צירפת תמונה שאינה רלוונטית, גם אם תכתוב שחשוב להסתייג מההשוואה, זה לא יבטל את תודעת הקורא לחיבור שעשית ביניהם. 

 

גם כשאתה מפרט את ההסברים שלך, בנקודות שפרסת, לחייל אתה קורא חייל, לנער אתה קורא נער. גם אם דויד הנחלאווי הוא מושא הפוסט שלך, אתה מנתח את נושא הכתבה שלך, מה אסור לבני אדם לעשות לבני אדם אחרים, כשאתה משתמש בעיקר בסיפורו של דויד הנחלאווי על מנת לפתח את הנקודות שאתה מבקש להעלות. אז איך דויד הוא לא העניין, כשבו אתה משתמש כדוגמא שאמורה לפתח חשיבה?

דויד תמיד נשאר החייל בדברייך. הבחור השני תמיד נשאר הנער. גם דויד וגם הבחור השני הם נערים, לזה אין התייחסות בדברייך. התמונות, לעומת זאת, אני לא מכירה את סיפורן ולא יודעת את מקורן, אבל התמונות מתמקדות בסיפור אחר, ואין לו קשר לסיטואציה בה עמדו שני הנערים. כשאגב, אחסוך לך את התמונה בה נראה בבירור שהנער השני החזיק בידו אגרופן, כי מבחינתך זה לא כלי נשק כשיש שם גם רובה. מבחינתי כלי הנשק שניהם הם כלי נשק וקטונתי מלשפוט איך הייתי מרגישה בסיטואציה כזו עם מי מהכלים.

 

נחזור לתמונות שצירפת למילים.

בשתי התמונות הראשונות רואים איש צה"ל מכה בהפתעה בצורה מחרידה מישהו שנראה תמים כשמעל איש הצבא בלון שאומר אני דויד הנחלאווי. 

 

בתמונה השלישית במקום לבחור נניח במשפט שמזוהה עם תגובות הציבור לסיפור של דויד הנחלאווי, שאומנם הינו כללי יותר אך היה הנפוץ ביותר "גם אני עם דויד הנחלאווי" בחרת במשפט אחר המתמקד בזווית מאוד תכליתית: "נחלאווי יקר נחלאווי חביב בפעם הבאה לירות כדור בראש בלי לחשוב מה יגידו מסביב"

 

בתמונה הרביעית חזרנו לשואה המדוברת, שכמובן אמרת שאינה ברת השוואה, אך הוספת לה כותרת "בחן עם מי בתמונה אתה מזדהה"

 

בתמונה החמישית מופיע חייל צה"ל מול 3 נשים, כשנשק שלו בבירור מכוון למול הילדות הקטנות.

 

בתמונה השישית חייל צה"ל מכוון נשק מול פעוט.

 

בתמונה השישית כורע נער כשקנה הנשק של חייל צה"ל כמעט נוגע בחזה שלו.

 

אין לי מושג מה מקורן של התמונות ומה התרחש בכל אחד מהם.

אבל כל קשר ביניהן לסיפורו של דויד הוא קשר שקשרת בזכ

 

 

הנושא שפתחת חשוב מאוד. הדרך בה אתה עוסק בו היא נטו פרופגנדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

צטט: עצבן 2014-05-06 23:15:47

צטט: אלו-נה 2014-05-04 19:07:43

מניפולציה ריגשית מעוררת כעס.

אין שום מקום להשוואה בדרך בה עשית אותה.

 

אני מניח שאת מתכוונת למשפט הזה בפוסט?

"חשוב כמובן להסתייג מההשוואה. במקרה הנורא ממלחמת העולם השנייה הילד המצולם לא מהווה בשום פנים ואופן איום על החייל"

 

ולא אביע את דעתי האישית על השאר. אבל לחלוטין מניפולציה זולה מה שעשית פה.

 

יכול להיות שאת מתכוונת למשפט הזה מהפוסט?

"לדעתי האישית איש לא יכול להעמיד את עצמו במקומו של החייל ולכן צריך לקבל את ההנחה שהחייל אכן חש סכנה קיומית לחייו."

 

אין ספק שאפשר לקשור את הלקחים שאנחנו צריכים ללמוד, לכל דבר. בכדי ללמוד לא צריך להפוך את המציאות לטענות קש.

 

אני מודה שאני קצת קשה תפיסה - אם ביום שבו עשרות (שלא לומר מאות) אלפי ישראלים מביאים הזדהות (לא רק הבנה) עם הצד המאיים  שמאחורי הרובה - אי אפשר להיזכר בלקחי השואה - הייתי שמח להבין מתי בדיוק הזמן המתאים להרהר בהם - או שחלילה כל הסיפור של לזכור ולא לשקוח הוא מס שפתיים - ואנו משתמשים בו באופן ציני כל עוד הוא משרת את צרכינו??? 

היו שם שני נערים, אחד מול השני. חייל זה נער, להזכירך.

ושניהם היו חמושים בכלים שיכולים להרוג.

 

1. בראש וראשונה החייל לא היה מושא הכתבה (וכפי שאולי הספקת להבין - אני לא חולק על כך שניתן להבין את מניעיו)

2. הנער הפלסטיני שעמו החייל התווכח לא היה חמוש כלל.

3. רק לאחר שהנשק כוון ונדרך הופיע נער נוסף - ובידו חפץ בלתי מזוהה המזכיר צמיד. אפשר בהחלט להניח שמדובר באגרופן. אם לעניות דעתך אגרופן ורובה מהווים את אותה רמת איום - צהל צריך להפסיק לבזבז כספנו על רובים ולהתחיל לחמש את חיילינו באגרופנים.

4. אני לא שוכח שגם חייל הוא נער - אבל ההשוואה לא נעצרת פה - החייל הוא אני (נו טוב לפני מספר שנים), הוא חברי, הוא אחי והוא הילד שלי (נו טוב בעוד מספר שנים) - והנער הפלסטיני... ובכן הוא פלסטיני. ולמרות כל ההקדמה הזאת אני לא שוכח את ההבדל בין שני אנשים שנמצאים בשני קצותיו של הרובה, אני לא שוכח את ההבדל בין מאיים (ברובה) למאוים.

5. ונדמה לי ששני השורות האחרונות עשויות להעיד על המדרון החלקלק שעליו הפוסט מתריע - שאנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודה שבה ההזדהות הרגשית שלנו תהיה קרובה יותר לחייל מאיים בנשק מאשר לילד מאוים.

מבלי להיכנס לתוכן הפוסט - להכניס את הנאצים בהקשר של צה"ל דווקא ביום הזיכרון זה דבר מאוד צורם.

צטט: אלו-נה 2014-05-04 19:07:43

מניפולציה ריגשית מעוררת כעס.

אין שום מקום להשוואה בדרך בה עשית אותה.

אני מניח שאת מתכוונת למשפט הזה בפוסט?

"חשוב כמובן להסתייג מההשוואה. במקרה הנורא ממלחמת העולם השנייה הילד המצולם לא מהווה בשום פנים ואופן איום על החייל"

ולא אביע את דעתי האישית על השאר. אבל לחלוטין מניפולציה זולה מה שעשית פה.

יכול להיות שאת מתכוונת למשפט הזה מהפוסט?

"לדעתי האישית איש לא יכול להעמיד את עצמו במקומו של החייל ולכן צריך לקבל את ההנחה שהחייל אכן חש סכנה קיומית לחייו."

אין ספק שאפשר לקשור את הלקחים שאנחנו צריכים ללמוד, לכל דבר. בכדי ללמוד לא צריך להפוך את המציאות לטענות קש.

אני מודה שאני קצת קשה תפיסה - אם ביום שבו עשרות (שלא לומר מאות) אלפי ישראלים מביאים הזדהות (לא רק הבנה) עם הצד המאיים  שמאחורי הרובה - אי אפשר להיזכר בלקחי השואה - הייתי שמח להבין מתי בדיוק הזמן המתאים להרהר בהם - או שחלילה כל הסיפור של לזכור ולא לשקוח הוא מס שפתיים - ואנו משתמשים בו באופן ציני כל עוד הוא משרת את צרכינו??? 

היו שם שני נערים, אחד מול השני. חייל זה נער, להזכירך.

ושניהם היו חמושים בכלים שיכולים להרוג.

1. בראש וראשונה החייל לא היה מושא הכתבה (וכפי שאולי הספקת להבין - אני לא חולק על כך שניתן להבין את מניעיו)

2. הנער הפלסטיני שעמו החייל התווכח לא היה חמוש כלל.

3. רק לאחר שהנשק כוון ונדרך הופיע נער נוסף - ובידו חפץ בלתי מזוהה המזכיר צמיד. אפשר בהחלט להניח שמדובר באגרופן. אם לעניות דעתך אגרופן ורובה מהווים את אותה רמת איום - צהל צריך להפסיק לבזבז כספנו על רובים ולהתחיל לחמש את חיילינו באגרופנים.

4. אני לא שוכח שגם חייל הוא נער - אבל ההשוואה לא נעצרת פה - החייל הוא אני (נו טוב לפני מספר שנים), הוא חברי, הוא אחי והוא הילד שלי (נו טוב בעוד מספר שנים) - והנער הפלסטיני... ובכן הוא פלסטיני. ולמרות כל ההקדמה הזאת אני לא שוכח את ההבדל בין שני אנשים שנמצאים בשני קצותיו של הרובה, אני לא שוכח את ההבדל בין מאיים (ברובה) למאוים.

5. ונדמה לי ששני השורות האחרונות עשויות להעיד על המדרון החלקלק שעליו הפוסט מתריע - שאנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודה שבה ההזדהות הרגשית שלנו תהיה קרובה יותר לחייל מאיים בנשק מאשר לילד מאוים.

אני מניח שערכת סיור בגוגל וגילית את הכמות הנכבדה  של תמונות חיילים ישראלים מאיימים על ילדים. במקרה הזה אני פחות מזועזע. 1. יש אפשרות שגוגל מתאים את התמונות על פי מיקום המחשב.  2. בסכסוך הזה יש הרבה יותר תיעוד מסכסוכים מקבילים. 3. למרות חוסר הנחת מתמונת חייל ישראלי מאיים על ילד פלסטיני - בשורה התחתונה צהל "מנפק" הרבה פחות קרבנות מסכסוכים מקבילים (כמו בסוריה\ באפריקה\ בגארוגיה\ ואפילו על ידי האמריקאים בעירק ובאפגניסטן).

צטט: נועה עדן 2014-05-04 11:03:36

מצמרר למצא שרוב התמונות של חיילים שמכוונים רובה לאזרחים הם של חיילינו

בעייני דוד האיש אינו אישיו - וכפי שכתבתי לטעמי לי לפחות אין את הכלים והיכולת לשפוט אותו. אפס כאשר מדברים על דוד ה"סמל" - כאן כבר י שלטעמי בעיה. הייתי יכול לקבל סלוגן גם אני מבין את הנחלוואי (שכן בסיטואציה הלא פשוטה אפשרי ששליפת נשק היא הכרחית), אבל הסלוגן גם אני עם הנחלוואי\ גם אני מזדהה עם שליפת נשק על אזרחים - חצה לטעמי את הגבול.

צטט: נועה עדן 2014-05-04 11:02:09

גם אני לא! עם דוד הנחלאווי

מניפולציה ריגשית מעוררת כעס.

אין שום מקום להשוואה בדרך בה עשית אותה.

היו שם שני נערים, אחד מול השני. חייל זה נער, להזכירך.

ושניהם היו חמושים בכלים שיכולים להרוג.

ולא אביע את דעתי האישית על השאר. אבל לחלוטין מניפולציה זולה מה שעשית פה.

אין ספק שאפשר לקשור את הלקחים שאנחנו צריכים ללמוד, לכל דבר. בכדי ללמוד לא צריך להפוך את המציאות לטענות קש.

כן. תודה על התיקון. 

צטט: נערת ליווי 2014-05-03 22:37:14

ברק,

לא הבנתי (נכון לעכשיו) דבר אחד. למטה. בסוף כתבת "הלב נקרא" זו טעות כתיב? 

ברק,

לא הבנתי (נכון לעכשיו) דבר אחד. למטה. בסוף כתבת "הלב נקרא" זו טעות כתיב?