כותרות TheMarker >
    ';

    לא לומר את הכל

    סיפורים קצרים, שירים, גיגיות של הגיגים

    בחינות

    23 תגובות   יום ראשון, 3/2/08, 20:59

    ערֵמוֹת ערֵמוֹת. על השולחן, בלי רחמים. מחברות צהובות לדפים לבנים.  צהובים יותר  מלימונים ברוח. צהובים זה לזה? בטח. צהובים גם על השולחן קרם במטבח. צהובים גם על השולחן בחדר עבודה שלה. שנים היא יושבת ובודקת. ובודקת. כמעט כל יום. אפילו ביום ששי בערב את בודקת בחינות, הוא אומר לה  בכעס. אבל היא, אין לה תשובה בבטן אחרי הארוחה של ערב שבת. חציל קצוץ, שניצלים, פלפלים מקולפים בתנור. מוחמצים. פשטידה של פטריות. לפעמים של  ברוקולי. הוא מוסיף לו לצלחת תפוח אדמה שבישל במיקרו. שתראה שלא צריך את הטובות שלה. אפילו  הכין סלט כמו שהיא אוהבת.  אֵדִים  של עוגת לימון ממלאים את כל הפינות.  עוטפים אפילו  את מחברות הבחינה הצהובות שעל השולחן.

    כל מחברת והסטודנט שלה. שם בפנים, על הנייר, הכל  סחוט. כל המלים. כל המאמרים. הטיעונים. הרפרטים. נגמרה עונת הלימונים. נשאר רק. ההיפך ממה שהיא רוצה לקרוא.  בעידן הפמיניזם של ימינו, הם כותבים, אישה יכולה לממש את עצמה. גם לעבוד וגם לגדל משפחה.

    איזה חארטה. את כל האמזונות שלנו איבדנו במימוש הזה של פירוס, היא חושבת. אפילו  אצל היטלר היה לי יותר מנוחה בלאגר ממה שיש לי פה, הייתה אמא שלה צועקת.  למה הוא לא הרג אותי כמו כולם? למה? ואבא  היה עומד בוכה. האב ראחמונס, רחמים מאדוני, ביקש. אבל אמא לא הפסיקה. כל היום על הרגליים,  בַּלַאגֶר של הבית, מבשלת, מכבסת בידיים כי מכונה לא יודעת איפה יש כתמים. ערמות של כביסה מגוהצת על השולחן בפינת האוכל. שבוע שוכבות שם חולצות. כמו במסדר של חיילים. אבא מבקש חולצה, אבל היא לא נותנת לו. יש בארון, היא אומרת, אבל תתני לי חולצה מהשולחן, הוא מבקש. אמא  לא מסכימה. אֶת הצלחת מהשמיים אני מוריד לך אם תתני חולצה, הוא צועק, אבל היא לא עונה.

    40 בחינות כבר בדוקות. שוכבות על הספה בסלון. נחות.  המלים בפנים עברו כבר את הניתוח שלה. מרוסקות בקווים אדומים. מלים שעברו הפלה. עכשיו הכל נקי. מסודר. עוד 60 מחברות היא גומרת. גם מחר יום. שבת.

    היא חותכת פרוסת עוגה חמה. מניחה על צלחת קרמיקה. מתחשק לך עוגת לימון, היא שואלת אותו.

    לפחות זה, הוא עונה, ומזיז את המחברות הצהובות מהכורסא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/08 21:59:

       

      צטט: מגית 2008-02-22 21:26:54

      אז והיום מזהיב בצהוב ונוגע

      ואיכשהו לא יכולתי שלא לראות את הטלאי הצהוב ברקע

       

      כתוב נהדר 

       

       

       

      מגית,

      תודה על הדברים הנוגעים. לא חשבתי על טלאי צהוב, אבל ההארה וההערה נותנות לי באמת המון.

        7/3/08 21:58:

       

      צטט: a.r 2008-02-22 16:43:56

      מה דעתך לקרוא גם לרשומה הזאת כשם הרשומה הקודמת שלך, אולי בתוספת ב'.

      יכול להיות שאתה צודק. תודה.

        22/2/08 21:26:

      אז והיום מזהיב בצהוב ונוגע

      ואיכשהו לא יכולתי שלא לראות את הטלאי הצהוב ברקע

       

      כתוב נהדר 

       

       

       

        22/2/08 16:43:
      מה דעתך לקרוא גם לרשומה הזאת כשם הרשומה הקודמת שלך, אולי בתוספת ב'.
        10/2/08 23:47:

      לבת יוסף,

      חן חן על התשבוחות. הסיפורים שלך ושל עוד כמה מחברי לקפה מהווים סדנא מצויינת לכתיבה. קרקע פורה של ממש.

       

       

        9/2/08 06:32:

      משובח. הצלחת דרך אירוע ביתי להראות את הקושי של נשים כיום. את הציפיות הבלתי אפשריות מהן. להשוות בין תקופות וגם לגעת במורכבות של לגדול במשפחה ששרדה את השואה.

      את כותבת שוטף ועוצמתי וטוב.

        9/2/08 01:17:

      תודות והמון.

      אני עדיין חדשה (אך כבר מגלה סינדרומי התמכרות), ועוד לא מכירה  את הנהלים.

      בינתיים כותבת על מה שבא לי.

       

      מחבקת את השבחים.

        6/2/08 09:37:

      גם התפעלתי, גם נחמץ לבי.

       

      פוסט כזה ראוי בעיניי לכוכב.

        6/2/08 08:08:

      ואת ריגשת אותי, עולילית

      חזרתי לכאן חושבת על סיפורך

      מוטרדת מעט מתגובתי, שמא הגזמתי

      את כותבת נפלא

      מרובד ונוגע מאוד

      חשה שיש עוד ואיני רואה עדיין.

      תודה לך, עולילית

        6/2/08 07:53:
      כתיבה מעולה וכואבת!
        6/2/08 07:48:

      דרמליץ יקרה,

       

      רגשתיני עד מאוד. מאיפה תובנות כאלה מדוייקות?

      תודותי.

        6/2/08 03:30:

      עולילית

      איזה טקסט לוכד

      ותוסס

      והמחברות האלו המכילות כל כך הרבה

      ואת בית אבא אמא

      "המלים בפנים עברו כבר את הניתוח שלה. מרוסקות בקווים אדומים. מלים שעברו הפלה. עכשיו הכל נקי. מסודר"

       

      הרבה פעור כאן

      חושבת על הזוגיות

      על המחברות שהן עול אך גם מפלט

      על הצהוב הזה שגם חודר פנימה

        

      מאוד מאוד אוהבת

        5/2/08 15:49:

       

      צטט: shabat shalom 2008-02-05 11:52:23

      אם להיות טוב אני אכריז שהצטרפת לשלוש-ארבע הכותבות המרגשות בקפה.

      אם להיות רע אני לא יכול להשתחרר מהמשפט החותך: "אצל היטלר היה לי יותר מנוחה בלאגר.."

      ואם להיות מרוחק אז אמשיך לומר כי על חירות ושוויון משלמים במאבק. ז"א: מי שהשיג שוויון עם הגברים וזכויות, צריך לממש אותו. אני מכיר הרבה נשים שבוכות על היותן עבדים לגברים שלהם, אבל מקריבות מרצונן את הקריירה שלהן לטובת הבעל.

      וחוץ מזה: הכל יחסי. רק מלהסתכל על הנשים המוסלמיות.

      לשבת שלום,

      א. כן. אתה טוב. טוב לא רק בנשמה. גם בכתיבה. מאוד אוהבת אותה.

      ב. כיוון שאי אפשר להאשים אותך ברוע, רק אומר שאמא שלי נעזרה במשפט הנורא הזה, בעיקר כשאני ואחותי היינו פותחות במלחמת כריות בנושא סידור המיטה. אחותי הצליחה תמיד להבריז, ואני נשארתי עם הכריות. .

      ג. נכון. צריך לממש את ה - SO -CALLED שוויון הזה, אבל לפעמים זה כל כך מפרֵך, עד שלפעמים מוותרים, על משקל - עדיף להיות חכם מאשר צודק. ולגבי המוסלמיות - אכתוב על כך את הפוסט הקרוב. 

       

      וכרגיל, תודות על ההבנה והעומק האוקייני בדבריך.

       

        5/2/08 15:39:

       

      צטט: nymiria 2008-02-05 09:05:18

       

      אויש!!! את טובה צוחק

      לאיריס, 

       כל כך מתרגשת כשזה נשמע ממך.

      זר כריסנטמות עטופות בתודה צלופנית.

        5/2/08 11:52:

      אם להיות טוב אני אכריז שהצטרפת לשלוש-ארבע הכותבות המרגשות בקפה.

      אם להיות רע אני לא יכול להשתחרר מהמשפט החותך: "אצל היטלר היה לי יותר מנוחה בלאגר.."

      ואם להיות מרוחק אז אמשיך לומר כי על חירות ושוויון משלמים במאבק. ז"א: מי שהשיג שוויון עם הגברים וזכויות, צריך לממש אותו. אני מכיר הרבה נשים שבוכות על היותן עבדים לגברים שלהם, אבל מקריבות מרצונן את הקריירה שלהן לטובת הבעל.

      וחוץ מזה: הכל יחסי. רק מלהסתכל על הנשים המוסלמיות.

        5/2/08 09:05:

       

      אויש!!! את טובה צוחק

        5/2/08 08:08:

      "מכונה לא יודעת איפה יש כתמים"

      מקסים אותי המשפט הזה

      אשוב בערב לקרוא ולהגיב

        3/2/08 22:15:

       

       אם היית האיש בסיפור, בטח היית נותן לי גם כוכב בשמים, גם 2 סוכרזית וגם פרוסת עוגה. 

       

      תראה מה קרה לחנהל'ה שראתה רק כוכבים בערב שבת? השמלה שלה התלכלכה.

      זה מה שקורה לילדות טובות שלא מבקשות  סוכרזית.

      הייתי רוצה לדעת,  דרך אגב,

      מה היה בשק, שהזקן סחב על הגב.

       

      נשיקה

      נשיקה על הכוכב.

        3/2/08 21:55:

      דווקא טעימה, העוגת-לימון.

      שאשים בקפה כוכב אחד או שני סוכרזית?

        3/2/08 21:50:

       

      צטט: רחל נפרסטק 2008-02-03 21:42:39

      השוואה נאה בין עבודת האישה בימינו לבין עבודתה של אימנו.

      אין שינוי גדול. בחלל שהותירו מכשירי החשמל, נכנסו הבחינות.

      וכמה טוב שיש לפעמים גם חופשת סמסטר...

      את כל כך צודקת. הבעיה היא שדווקא בחופת סמסטר צריך לתקן בחינות. תודה על ההבנה.

        3/2/08 21:48:

       

      צטט: מרדכי מולנור 2008-02-03 21:23:14

      השארת אותי תוהה

      למי החיים קשים יותר,לך או לאמך,,,

      שאלה טובה. למרות הכל, החיים שלה היו תמיד יותר קשים. פולניה, לא?!

        3/2/08 21:42:

      השוואה נאה בין עבודת האישה בימינו לבין עבודתה של אימנו.

      אין שינוי גדול. בחלל שהותירו מכשירי החשמל, נכנסו הבחינות.

      וכמה טוב שיש לפעמים גם חופשת סמסטר...

        3/2/08 21:23:

      השארת אותי תוהה

      למי החיים קשים יותר,לך או לאמך,,,

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עולילית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין