סיפור של פרוצה

ידעתי שהרגע הזה יגיע. ידעתי שבדרך לא דרך הכעס הזה יכוון ישר אלי ללא שום אזהרה, ללא שום נורות אדומות שידלקו ויתנו לי זמן להתכונן . הוא חיכה לי במדרגות. במבט חטוף נראה שליו, ולא ניחשתי מה יקרה בעוד כמה רגעים שאתייצב מולו. ברגע שכף רגלי דרכה על המדרגה האחרונה לפני דלת הבית הבנתי, פתאום הבנתי שהנה המבול הגיע ולי אין תיבה להסתתר מפניו. ואני, בטיפשותי כל מה רציתי באותו רגע זה שיחבק אותי, שיגיד לי שהכול מאחורינו.

חדר המדרגות היה אפלולי ורק קרן אור קטן נכנס דרך החלון הגבוה שעל הקיר מול הדלת, אותו קרן אור מאיר את שנינו כאילו היינו שני שחקנים על במת תיאטרון. רק שנינו חשובים , רק עלינו העולם מסתכל.

כמה מחשבות התרוצצו בראשי באותן שניות עד שהוא פתח את הפה ואמר בקול בס ונמוך כאילו קולו בוקע מבטן האדמה: "אני לא רוצה שתדרכי שוב בבית שלי, זו הפעם האחרונה שאני רואה את הפרצוף שלך ממרחק כזה.  בשבילי את לא קיימת יותר ".

קפאתי. לא הספקתי להגיד מילה ובמקום בו הוא עמד נשאר חלל ריק. הוא נכנס לדירה וסגר את הדלת מאחוריו, בשקט בניגוד לכעס שהיה שם לפני שנייה. נראה שהוא השאיר את הכעס מחוץ לדלת יחד איתי.

אני לרגע חשבתי שראיתי הזיה, שחלמתי.  דפקתי בדלת הדירה, צעקתי והתחננתי שיפתח לי , שנשב לדבר, שאסביר לו כל מה שקרה ואוכיח לו שאני לא אשמה, שאני לא גררתי את אחי לקחת סמים, שאני ניסיתי למנוע, שהוא לא מת בגללי, אני רק זונה.

רציתי גם להגיד לו שאני מאד אוהבת אותו, אבל לא יכולתי, משהו בי עצר את  המילים מלהתבטא. ישבתי ובכיתי על המדרגות מול הדלת, שנסגרה בשקט. חור בגודל של אוקיינוס נפער בליבי.

 אבא אתה חסר לי.

,