זוכרים את הטיול לירושלים? היה מקסים. באמת. רק שבדרך חזרה, בירידות של שער הגיא, המאזדה התחילה להשמיע רעשים מתכתיים חשודים. האינסטינקטים שלי, כבתו של מוסכניק [אבי זכרונו לברכה היה חשמלאי רכב ועבד באותו מוסך במשך 42 שנה (!!!). אפשר להגיד שאני מבינה קצת ברעשים של מכוניות], לא נבאו טובות ולכן השתדלתי לנסוע כמה שיותר לאט, דבר המנוגד לאופיי הפרוע בד"כ, לפחות על הכביש. למחרת החריקות התגברו ולקראת סוף השבוע הפכו להיות מלחיצות עד בלתי נסבלות בעליל. בשבת כבר נסעתי עם הרכב של בן זוגי, כי לא ממש סמכתי על שלי שיביא אותי בבטחה ליעדי (מוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון, אבל זה כבר סיפור אחר). היום בבוקר, אחרי שהורדתי את הבן בבית הספר, דהרתי למוסך. כל הדרך להרצליה האוטו חרק וצלצל כמו עגלה עם חישורי ברזל. שמחתי. הנה תיכף המוסכניקים יגלו מה הבעיה ויגאלו אותי ואת הרכב מייסורינו.
יחזקאל הבעלים קידם את פני בברכה והציע ש"נעשה סיבוב". נתתי לו את הכבוד לשבת ליד ההגה. התחלנו בנסיעה. האוטו נוסע בדממה. נסיעה למופת. יחזקאל שואל שאלות מנחות "מתי בדיוק האוטו מצלצל? באיזה צד?". האוטו עדיין נוסע בדממה. אין רעש ואין צלצולים. אני נשבעת ליחזקאל שבדרך למוסך האוטו חרק כל הדרך והוא "אני מאמין לך בובה, אבל ככה אני לא יכול לזהות מה הבעיה". מה אני אשמה שהאוטו רועד מפחד מהמוסכניק ומתנהג יפה, דווקא שהוא אמור לזמר מה לא בסדר אצלו?! יחזקאל טען שמצידו אפשר לשחרר את האוטו. אני התעקשתי שצריך לאשפז את הרכב ולבדוק אותו. 
אחרי בדיקה קצרה, נקראתי לאחר כבוד לאזור הטיפולים, שם הראו לי כי הדיסקיות של הבלמים שחוקות לגמרי.
עכשיו, אחת הבעיות בלהיות בעלים של רכב, זה שאין לך מושג מה קורה שם בפנים. תכל'ס יכולים למכור לך במוסך מה שבא להם ואין ברירה אלא להאמין. את יכולה לעשות פרצוף של מבינה גדולה ולספר על אבא שלך שעבד במוסך 42 שנה. זה לא עושה עליהם שום רושם. לכן, כדאי תמיד ללכת למוסך שמישהו שאתה סומך עליו המליץ לך ולקוות לטוב. לי המליצו על המוסך הזה כשקניתי את המאזדה מ'אלדן' ומאז אני שם. אני מניחה שאם הייתי מטפלת באוטו בטירה או טייבה הייתי משלמת הרבה פחות, אבל אני פריקית של נוחות וחוץ מזה המילים 'מוסך מורשה' מהלכות עלי קסם. אני אוהבת דברים מורשים. זה גורם לי להרגיש אחראית ובוגרת. וגם רגועה. הקיץ קץ, אחרי שעה עבודה הודיעו לי שהכלה מוכנה. 1,500 ש"ח ואני בחוץ. לא מספיק שאני מובטלת עכשיו ומבזבזת פי כמה, עכשיו גם האוטו החליט לגבות את שלו. קראתי כמה פעמים את החשבונית, שאלתי כמה שאלות, אבל כאמור הדיוטה הייתי והדיוטה אשאר בכל מה שקשור למכוניות. וחוץ מזה "עם ברקסים לא מתעסקים". כמו שעם עיניים/אוזניים/ראש/לב (........) לא מתעסקים. לא מתעסקים - אז משלמים. בוא נאמר שזה לא היה קורה לי בתחומים כמו עיצוב הבית, בגדים, פרסום, שיווק ועוד.
אתם באמת חושבים שזה עלה רק 1,500 ש"ח? תמימים. 44 ש"ח על ארוחת בוקר, כשחיכיתי להכרעת הדין של המוסך (ממה האוטו סובל?) + 450 ש"ח בקניון שבעת הכוכבים על משקפי שמש ומכנסיים בזמן תיקון הבלמים המחוסלים. בזבזנית כבר אמרתי? 
בקטנה. העיקר הבריאות ותקינות הרכב. עם החיים לא משחקים. עם כרטיס האשראי - כן. מה שמביא אותי לחשוב שלא יזיק לי לעבוד גם על תיקון הבלמים האחרים בחיי. יד קצת יותר כבדה על הברקסים של גיהוץ כרטיסי האשראי, ברקסים לכעסים, להעלבויות, לחשבונות הקטנים. בדיוק בשביל זה אני קוראת עכשיו כבר בפעם החמישית את "ארבע ההסכמות" ומנסה ליישם, אבל על זה כבר בפוסט הבא...