כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך אחר

    עבדים בדרך להחלמה

    0 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 09:05

    "בדרך להחלמה" היא עמותה שמסיעה פלסטינים מן המחסומים שבין ישראל לשטחים, לבתי חולים שונים בתוך ישראל. אפשר לפגוש את פעילות העמותה באתר הצנוע http://www.roadtorecovery.org.il/?lang=he. את העמותה הקים הצדיק הגדול (החילוני) יובל רוט, לאחר שאחיו נרצח בידי פלסטינים. בתחילה היה מסיע לבדו, ובהמשך הצטרפו אליו מאות מסיעים, שדבק בהם משהו מן הצדיקות שלו, מכל המחסומים לכל בתי החולים. המוסעים הם חולים – מבוגרים או ילדים ותינוקות – שהרשות הפלסטינית החליטה שלא תוכל לטפל בהם, בשל המורכבות של מחלתם ולכן תממן את ההוצאות הגבוהות הכרוכות בטיפול כאן בישראל (מבלי להיכנס לדיון הקבוע היכן בדיוק נמצאת מדינת ישראל).


    אני, שדבק בי מעט-מזער מן הצדיקות האמורה, מסיע מדי שבוע חולים ממחסום ג'למה שליד ג'נין – לרמב"ם. בדרך כלל מרבית המוסעים הם ילדים ותינוקות עם הוריהם. ביום הזיכרון סגרו את המחסום, והחולים נדרשו לפנות למחסום חלופי בריחן, שמעל העיר חריש באזור מנשה. הגעתי לשם כדרכי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, ובמקום לאסוף את הנוסעים בדרך להחלמה ולצאת לרמב"ם, תוזזנו שם במשך שעה שלמה ביום חם. הסתבר שלא היתה פנייה מסודרת למעבר מג'למה לריחן וצריך לקבל אישור "מלמעלה". זו לא היתה אשמת הנוסעים שסגרו להם את המחסום הקבוע, אבל הם אלה ששילמו את המחיר.


    למען הבהירות: היו איתי ברכב שלושה תינוקות עם שלוש אמהותיהן, זה הכל. כאמור בתחילה חיכינו "להגעתו של האישור". אחר כך הגענו לעמדת בידוק ראשונה שבה היו האמהות צריכות להציג את תעודות הזהות שלהן; ואחר כך "עלינו למעלה" לעמדת בידוק שניה בה הן התבקשו להראות שוב את תעודות הזהות, להכניס למכונת השיקוף את המטלטלים המועטים שלהן, ולבסוף – להבטיח שאף תינוק אינו "פצצה מתקתקת" – להוציא אותם מכיסאותיהם, להחזיק אותם ביד ולהעביר גם את הכיסאות במכונת השיקוף. שלושה תינוקות עם שלוש אמהותיהן.


    למען להשלים את התיאור: בדרך אל העמדות השונות ישנם שני כבישים: אחד לישראלים (היהודים, למנוע אי-הבנה), שנוסעים להם בשופי, נחת וגאווה, כדרכם (תרתי משמע) של אדונים, ומלבד נפנוף יד לשלום בינם לבין החיילים במחסום אין כל עיכוב; וכביש אחד לפלסטינים שאם אינם מוסעים ע"י ישראלי (יהודי), גם בודקים את רכביהם וקצת מפרקים אותם במשך זמן רב. זהו הדבר שמתרחש במחסום, ולגבי המשרתים בו אין בכך שום ייחוד.


    אז אם אני יוצא עכשיו אל קצת מסקנות, אני מבהיר היטב שאין לי דבר כנגד החיילים במחסום. הם עושים את עבודתם כפי שהורו להם, ובדרך כלל ללא גסות רוח והתעללות מכוונת. הם ענייניים ביותר. אם הם נעשים אדישים לסיטואציה, זה כיוון שאי-אפשר להחזיק מעמד אם אתה מתייסר כל הזמן מוסרית, או אם אתה שונא ערבים ומבקש לבטא אגרסיביות בניגוד להוראות. החיילים במחסום – אוהבי ערבים או שונאי ערבים – גם הם קורבנות של מציאות הכיבוש.


    אז כן, כאן אני מגיע אל המסקנה העיקרית. הצפייה בהתרחשות שתיארתי עתה – אחרי הרבה שנות כיבוש, מאבק בכיבוש והכרת הדברים הקשים שמתרחשים בשטחים – גורמת לך פעם נוספת לחשוב לאן כל העסק הזה הולך. עבור אדם מן הצד זהו מופע אימים: איפה ישנה בעולם עוד אוכלוסיה המונה כמה מיליוני אנשים, שעוברת יום אחר יום זובור מתמשך, שרמת חייה נמוכה להפחיד ושהייאוש הוא ההילך החוקי ביותר בקרבה. זאת עבודה שלנו – של היהודים במדינת ישראל – להתפאר. אי-לכך, במוצאי יום העצמאות ה-66 מה נותר? רק המשואה. "אני מדליק הפעם משואה זו לכבוד הכיבוש ולתפארת מדינת ישראל".

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין