כותרות TheMarker >
    ';

    רווית ביקורות קולנוע

    בלוג ביקורות סרטים וקולנוע.

    0

    יום העצמאות בקולנוע !

    2 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 18:52

    ''

     

    ובכן, מזל טוב, המדינה בת 66, מי היה מאמין כמה יכול להשתנות ולהיעשות ב66 שנה. מי היה מאמין לאיזה מצב תגיע החברה והנוער לאחר 66 שנה. מי היה מאמין שהמדינה שהאויבים הכי גדולים שלה תהיה מתוכה אחרי 66 שנה. אבל היי, ביום הולדת לא מדברים על דברים רעים, אז בואו נשכח מזה. מדינת ישראל היא מדינה מוצלחת בכל תחום העשייה והיצירה; יש לנו טכנולוגיה מרשימה, צבא מפותח, מדענים מובילים ובכללי בכל הקשור לקידמה ולפיתוח אנחנו מבין המקומות הראשונים למרות מיקומינו הגראפי וגודלנו הקטן, וזה הישג לא מועט. גם בתחום התרבות- המוזיקה, ההצגות, המסעדות, הכל אצלינו ברמה של חו''ל אם לא יותר- זה מצחיק שמוזיקה ישראלית בהמון מקרים שווה הרבה יותר ונשמעת הרבה יותר טוב ממוזיקה לועזית. אבל כאן זה לא המקום לדבר על זה כי כאן זה בכל זאת בלוג שעוסק בקולנוע, ולכן נדבר על התחום שמדינת ישראל משום מה החלה להתפתח בו רק לאחרונה- הקולנוע. עד לפני מספר שנים (1) אני הייתי מאוד נגד הקולנוע הישראלי- התרחקתי מהסרטים שכלל והאמנתי שכולו נובע לצורך קידום התרבות וכלכלת העוסקים במלאכה בארץ. אין קידום לאומנות, אין עיסוק בז'אנריות, הקולנוע לא היה מפותח כאן, ולכן תמיד רוב הקהל הישראלי נרתע מקולנוע ישראלי. זה מצחיק, כי רוב הסרטים הישראלים נצפים על ידי אנשים מחו''ל בפסטיבלים ותחרויות שונות. אבל לאחרונה (ממש לאחרונה) גיליתי שאני טועה. נכון, הצעד האמתי והגדול היה ממש בשנים האחרונות, אבל לעשות צעד כ"כ גדול בזמן כ"כ קצר שווה הרבה יותר מהתפתחות עצומה של סרטי אפקטים בארה''ב בעשרות שנים. וחוץ מזה, ישנם סרטים ישראלים שמצליחים להתעלות מעל רמת הסרטים בארה''ב או במדינות אחרות, מי היה מאמין. דוגמא טובה לכך היא המותחן החביב של אהרון קישלס ונבות פפושדו "מי מפחד מהזאב הרע", מותחן ישראלי אלים ומלוכלך שהצליח לצבור מליוני צפיות ברחבי העולם ולקבל שבחים מכל מבקרי הקולנוע, אבל מה לעשות שלטעמי הבידור בו היה קצת נמוך מידי והגיבוב בין ההומור לאלימות היה מעט מגוחך. אבל, ראוי לציין את הקולנוע שבו- הצילום, העריכה, הפסקול, הן כולם ברמה של חו''ל ואף מעבר- וממש לא צריך להיות קולנוען גדול בשביל להבין את זה.


    וכרגיל, נסחפתי, כי זה לא מה שבאתי לדבר עליו. יש לא מעט פנינות קולנועיות שוות ביופיין, ולכן לכבוד יום העצמאות- 66 שנות עשייה לקולנוע, קבלו את הסרטים הישראלים האהובים עלי:


    שש פעמים:

     

    ''


    אני צפיתי בסרט לאחר שהסתיימה השנה ולכן לא נכנס לסיכום השנתי שלי, אבל אני יכול להבטיח לכם שאם הייתי רואה הוא היה מככב בכל קטגוריה אפשרית; במשחק, בתסריט, בצילום ובבימוי. לא הייתי ממליץ לצפות בו בשביל להיחשף לפסגת הקולנוע הישראלי כי הוא עדיין לא, אבל חשוב לדעת לפני שמדובר בסרט חווייתי ובמקרה הזה לא מדובר בחוויה נעימה. מדובר בסוג של סרט על גבול המוקומנטרי (סרט שזהה לסרט תיעודי) המתאר את חייה של נערה העוברת לבית ספר חדש והחוויות שהיא צוברת כדי להתחבר על הקהילה, כמובן שהחוויות לא נעימות. אנו לא יודעים כלום על הנערה, כל פרט שנחשף לגבי חייה האישיים נחשף ברמיזה מאוד דקה, מה שרק מאפשר לנו לנחש מדוע היא נגררת לדבר הזה, מה שעלול להפריע לחוויה הרגשית אך זה גם מה שלדעתי מניע את מסר הסרט. בכל חברה בה אדם מנסה להתקבל או להשתלב בוחנים אותו, גם אצל ילדים וגם בבתי הספר. כיום, הדור כבר איבד את התמימות, העולם הטכנולוגי הפרוץ ותרבות המבוגרים הכוללת ביטויים מיניים ותמונות פורנוגרפיות הנחשפות לילדים בגיל צעיר נחרטות בראשם עד שנים אחדות לאחר מכן, ובעוד ההורה לא מודע לסיבות שילדיו מקיימים יחסי מין בשירותים של בית הספר הנער סובל מאיבוד שליטה ואי דחיית סיפוקים. אלו הדברים שמובילים אותנו בתרבות- האלימות, המין, הרצון לחיות את החיים כמו שרוצים מבלי שיגידו לנו מה לעשות- זה גם מה שהורס אותנו מבפנים. לדעתי הסיבה שאנו לא יודעים כלום על הילדה זה כדי להראות באופן מובהק שהבעיה היא לא בילדה, בעברה או בחייה האישיים- הבעיה היא בחברה כולה מבלי שום מניעים אחרים. סרט שסיומו מעורר תחושות שקשה להתעלם מן זמן רב.

     

    ''


    בית לחם:
    כמה סרטים כבר אפשר לעשות על הסכסוך? איזה מסר כבר הקולנוע יכול לחדש לנו בנוגע לזה? למה כל הסרטים הישראלים עוסקים בזה? אלו השאלות שיובל אלדר שאל את עצמו לפני שביים את המותחן האינטנסיבי "בית לחם", וכנראה שהוא למרות חוסר נסיונו הצליח ליצור את אחד מהסרטים המותחים והמרתקים של השנה החולפת- למרות שבגדול לטעמי האישי הוא נקלע לקלישאה של מסר פוליטי בסצינת סיומו ובכך הרס את כל העוצמה שהובילה אותו במהלך הסרט בהצגה דו צדדית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. סנפיר הוא נער ערבי- משת''פ עם הסוכנות הישראלית, ובנוסף גם משת''פ של אחיו בנוגע לעשיית פיגועי טרור. הסוכן הישראלי עמו סנפיר מתיידד נהפך לאחיו הרוחני, ואחיו הגדול הוא אחיו הפיזי אותו חייב לכבד מפני כבוד המשפחה. בעקבות סיטואציה חסרת פשרות נאלץ סנפיר להחליט במי הוא בוחר, והוא יודע שכל בחירה תהרוס ותחריב את הצד השני. התיאור האלגורי לסכסוך הישראלי-פלסטני הוא פשוט חכם ומדוייק, זה פשוט ככה. הבחירה בין האדם שלא קשור אליך פיזית אך קשור אליך נפשית לבין הבחירה לאדם הקשור אליך בקשר דם ומוצאו בין שורשיך היא הבחירה שמניעה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן סוף הסרט אשר בוחר צד ברור פשוט אכזב אותי ומבחינתי הוריד לי הרבה מסרט שלם, ושיהיה ברור- 20 שניות פחות והסרט היה נפלא. אבל בגלל שהסרט הזה כ"כ טוב הסוף לא עד כדי כך גורע ממנו. (סיכום מפורט של הסוף בתחתית העמוד, ספוילרים) 

     

    ''


    למלא את החלל: 
    כשדיברתי עם חובבי קולנוע חילוניים בנוגע לסרט זה התגובה הייתה רתיעה מוחלטת, "אני לא אצפה בסרט על חרידים!" ותשובתי היא- למה לעזאזל. זה נכון, יש בעיות עם החרידים, אבל דווקא מהות הבעיות ותכליתם ושורש בעייתם בהחלט עלולים לעניין לטעמי את כל הקהל- להיחשף אל עולמם המוזר והמקובע של ה"חרידים". אם נדבר על זה כך, הסרט למלא את החלל פשוט מצליח לעשות את זה, וזה לא עד כדי כך בלתי יאמן. במאית הסרט היתה לפני כן מורה בתיכון ישורון, שמה הוא ענת בורנשטיין שבנערותה התעניינה בקולנוע ולאחר שחזרה בתשובה ונהפכה לחרידיה החלה בצילומי הסרט העוסק בשידוכי חרידים ומה שבניהם. זה לא קל כשאת אדם חרידי ומאמין להכנס אל העולם המלוכלך של הקולנוע ובאופן מפתיע היא צלחה אותו באופן נפלא. מעבר לעלילה שלטעמי הייתה מלודרמה טלנובלית פשוטה בלבוש חרידי, מדובר בסוג של יצירת אומנות שקשה למצוא בימינו- ועוד בישראל. הסרט פשוט מצליח להעביר את תחושותיה של רמה דרך המסך בנוגע לעולמם החרידי ומצליח פשוט ליצור דמות רגישה ועדינה בין התמונות וגם עולם החרידים כולו נראה זוהר ונקי מתמיד, לעומת העולם התל אביבי שכולנו מכירים. הצילום הארוך והיפה ובנוסף המוזיקה המתלווה הופכים את הסרט ליצירה שקשה למצוא בישראל.


    אבל כל אלו סרטים שיצאו לאחרונה, והחכמה היא לא ליצור סרט טוב עם הפריצה אלא לפרוץ אותה ולגרום לסרטים אחרים לעבור דרכה באמצעות האומץ שיצר והיצירתיות שבחר לנטוע בקולנוע הישראלי. הסרט שבחרתי לסרט  הישראלי הטוב ביותר הוא סרט לא שגרתי, לא רגיל ובהחלט סרט שהרבה מן הקהל לא יתחבר אליו, אבל כרגיל- זה מה שהפך אותו לסרט הישראלי האהוב עלי. קבלו את הסרט הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים:

     

    ''


    ואלס עם באשיר.
    כן, ההוא של ארי פולמן, השמאלני, האנטי-ישראלי שמציג את צה''ל באופן כובש ואלים ואת ישראל כמדינה מתעללת וחסרת רחמים. סתם. בואו נודה במשהו- ארי פולמן הוא יוצר מבריק שכל סרטיו מכילים חוויה עוצרת נשימה. סרטו האחרון "כנס העתידנים" היה יצירה ויזואלית גדושה ומרהיבה שקשה לשכוח- ורק כדי להבין את המנוע שגרם ליצירתיות בחרתי לצפות גם בסרט זה, ובכן רבותי, מדובר ביצירת מופת ישראלית ובאחד הסרטים האהובים עלי בכללי בכל הזמנים. נתחיל בכך שמדובר בסרט שהוא סרט אנימציה חצי תיעודי חצי עלילתי, שמצליח להעביר את תחושות החיילם ורגשותיהם באמצעות תמונות אנימציה ביזאריות וסוריאליסטיות שמלוות במוזיקה שמולחנת מקסים. זה כמו להיכנס אל תוך חלום הזוי וחווייתי שכולל המון יופי אך גם המון פגע וכאב. הסרט בעצם מציג את החיילים כמו ישראל- הם נראים קשוחים ו"מסכונים" מבחוץ, אך הם רכים וחלשים מבפנים, מלאי רגשות, מלאי פחד, לא החלטיים, מבולבלים, מפוחדים. שיהיה ברור- "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט לראות להעביר את הזמן, הוא חוויה מטלטלת. הוא דיוקן מדכא וכואב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ורוב הסיכויים שהקהל הישראלי לא יאהב את מראות הסרט ואת איך שהוא מציג את ישראל, אך חשוב לזכור שמדובר בחוויה האישית של פולמן ומבע עיניו של נער שטחי בן 19 שנחשף למאורעות מעשיו ולעולם הכואב שלא מתקשר אל ציונות כלשהי, אלא לפגיעה בבני אדם על היותם הם. אין ספק- הרבה לא יזדהו עם מסר הסרט או יאהבו את תוצאתו הסופית, אך דבר אחד בטוח- את הסוף של הסרט הזה אתם לא תשכחו בקלות. 

    אוקיי, כאן הסתכמו 66 שנות עשיה של קולנוע ישראלי שבמקרה לחלוטין הצטברו בעשור האחרון. זה לא נורא כל עוד זה בא- ואם זה בא בטוב, אז למה לא? יום העצמאות שמח, ובנינו, יום העצמאות הוא יותר יום של "צ'ארלי וחצי" מאשר יום של "ואלס עם באשיר". אז אם מתחשק לכם סרט ישראלי טוב להעביר את יום העצמאות אני מציע לראות חגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה, אבל את שאר הסרטים תשמרו לימים שבהם תרצו להבין את העצמאות ולהיחשף למה שהתכולל כאן במשך 66 שנה. הנוער, החרידים, החינוך, הסכסכוך- כל אלו הנושאים ש"מייצגים" את המדינה הנפלאה שלנו, ולא בכבוד. אולי ב60 השנה הבאות זה ישתנה. יום עצמאות שמח ! 
    ______________________________________________________________________________
    (לניתוח הסוף של בית לחם: הסרט בעצם לכל אורכו מציב את הקונפליקט שמדמה את הכיבוש שבו עומד סנפור, האח הקטן והילד ה'אומלל'. הוא מתלבט בין האח הרוחני, רזי, האח הרגשי שלו שדואג לו בכל דבר, שמתייעץ איתו בנוגע לכל לבין האח הגנטי שלו, האח שאיתו יש לו קשר דם אך לא יותר ומתוך מחוייבות למשפחה ולשורשים עוזר לו במבצעי הטרור בהברחת כסף מהחמאס. לאחר שחבורת מבצעי הטרור עלו על סנפור שהוא משתף פעולה עם רזי הסוכן היהודי הם גזרו עליו להרוג אותו. סנפור יכל לעבור לישראל ולשכוח מכל הבעיות ולחיות בשלום עם רזי, אך הוא בחר בסופו של דבר להרוג את רזי בהתאם להוראות הטרוריסטים. הסצינה שלפני הרגע בו הוא בוחר להרוג את רזי- מותחת ומעלה המון מחשבות. האם עליו להרוג את רזי? האם זוהי הדרך? האם ההתלבטות הזו שבין ההקרבה למען הקשר המשפחתי שיש לו עם איברהים שווה את הקשר הרוחני שיש לו עם רזי? שאלה מעניינת, ולא בטוח שיש לה תשובה. ההתלבטות הזאת בין הגנה על הקשר הגזעי שלנו, למורשת ולדם שלנו לבין הקשר שלנו לבני אדם בלי קשר לגזעם המקורי הוא ההתלבטות שמניעה את הסכסוך הישראלי-פלסטני במשך כל השנים. זוהי הנקודה שלטעמי בחר יובל אדלר להציג לנו. אם אני הייתי יובל אדלר, הייתי עוצר את הסרט בדיוק בנקודה ההיא שבה סנפור עומד להרוג את רזי- ולהשאיר את הצופה במתח כשהוא שואל את עצמו, "האם אני הייתי הורג אותו במקומו או לא". אבל לא, יובל אדלר בוחר להאכיל את הצופה בכפית ולהראות לנו שהשורשים המשפחתיים וההשפעה החברתית גורמת לסנפיר לאבד את המוסר האנושי ולהרוג אותו בלי רחמים. ועוד לא סתם להרוג אותו, אלא עם אבן, כמו הסטיגמות המצויות. מה הוא רצה להראות לנו בדיוק? שלמרות האנושיות, החמלה, הקשר העמוק שנרקם בניהם- בחר סנפור להרוג את רזי? שהשורשים האלימים והרצחניים זורמים בדמו של סנפור אע''פ שהצליח להשתקם מהטעויות שעשה אחיו הגדול? אני חושב שה40 השניות שבהם רואים את סנפור רוצח את רזי לא רק מיותרות, אלא טיפשיות ורדודות. הם בעצם גורמות לסרט לאבד את הנקודה שהוא בא להביא- מציאות כואבת בלי צד מסויים שכואב לו. לכולם כואב מהסכסוך הזה. זה מרחץ דמים בלתי נפסק שכולם נפגעים ממנו, הבנו את זה. אבל כשאתה רוצה להציג מציאות בלי לבחור צד מסויים, לך על זה עד הסוף- ואל תהרוס את כל הסרט עם סוף מיותר ומטופש. )

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/5/14 21:53:
      תודה :)
        6/5/14 23:48:
      הסרט הישראלי האהוב עלי הוא מבצע יונתן מ77, באותה השנה יצאו שני סרטים אמריקאים נוספים והישראלי התעלה על כולם. פוסט יפה.

      ארכיון