כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      8/5/14 16:47:
    אני סבור שהסרט זכה לפופולריות מיתית ככל שהזמן עבר והמבט לאחרו התחדד.
      8/5/14 09:26:
    וצריך גם להתייחס לתקופה - ל"סבנטיז" שמשפיעה על הסרט הזה ומתייחסת לצבא כאל דבר נלעג. כמו הסצנה של האוהל המתרומם ומגלה זוג מתחרמן - הלקוחה מהסרט M.A.S.H (שם התרוממו מקלחות הנשים...)
      8/5/14 09:13:

    תודה על הסקירה. מי שיקרא ישכיל ויבין.

    0

    ניתוח מצוין של ההוויה הישראלית לפי גבעת חלפון אינה עונה

    3 תגובות   יום רביעי, 7/5/14, 08:36

    צטט: דרור פולג 2014-05-07 06:56:19

    ''

    בקרוב יעברו ארבעה עשורים מאז יצא לעולם סרטו של אסי דיין ״גבעת חלפון אינה עונה״. דיין עסק כל חייו בחבלי הלידה (או הבריאה) של ה״ישראלי״, אדם חדש שצועד מן המשרפות של אירופה אל עבר השמש המזרח-תיכונית. הוא ייצג את התקומה הזו ביחוסו המשפחתי, במראהו, ויותר מכל בתרומה שלו לתרבות העברית — תרבות ושפה שפריחתן הן אולי ההישג המופלא ביותר של היושבים בציון. גופו של דיין התרסק לאט עד שעזב אותנו סופית בבוקר יום חול בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות, רגע לפני הצפייה השנתית ב״חלפון״.

     

    בסתיו שעבר ציינו בתקשורת ארבעה עשורים למלחמת יום הכיפורים. המלחמה היתה אירוע מכונן: מצד אחד היא החזירה את מדינת ישראל למציאות, ומצד שני היא איששה את החרדות הבסיסיות של המדינה הצעירה ודחפה אותה הלאה אל השיגעון; המלחמה הבהירה שיש השלכות להרחבת הגבולות של 1967, ובאותו הזמן חידדה את התחושה ששום גבול אינו מספק ביטחון מוחלט. וכך, בין ששת הימים ליום הכיפורים, הפכה ישראל מנערה בת 19 עם פחד בריא וסקרנות לא פחות בריאה לאשה בת 26 עם הפרעה פוסט-טראומטית שכנראה לא בנויה לקשר. אחרי המלחמה, אסי דיין שירת במילואים בסיני ובעודו שומר, לדבריו, על ״כמויות אדירות של חול״ עלה בראשו הרעיון שהבשיל לסרט המשמעותי ביותר שלו.

     

    דיין כתב וביים במשך השנים סרטים מלוטשים יותר, אישיים יותר, ולכאורה רציניים יותר, אבל אף אחד מהם לא זכה לחשיפה של ״חלפון״ ולא הצליח ללכוד את הנוירוזה הישראלית באותה רמה של דיוק.  עכשיו, משנפלה עטרת ראשנו ועבודתו של דיין הסתיימה, הגיע העת לנתח את הסרט ברצינות. האמור להלן מהווה רק טעימה, ואת שאר המלאכה אשאיר לאחרים (או לפנסיה הבאה עלינו לטובה).

     

    ״אי שם, פה בסביבה.״

     

    הנושא המרכזי ב״גבעת חלפון״ הוא גבולות - גבולות מדיניים, גבולות החוק, גבולות בין דמיון למציאות, וגבולות היחיד אל מול החברה והלאום. בוגדנותם של הגבולות וההגדרות טמונה בכך שמצד אחד הם מאשרים ומבטיחים את קיומו של היחיד (או המדינה) אך באותו הזמן הם מהווים מקור בלתי פוסק לחרדות ובסופו של דבר אף מאיימים על היכולת להתקיים. עלילת הסרט מתרחשת סביב גבעה הממוקמת באיזור שאינו שייך לאיש, כפי שמציג זאת אחד ממפקדי המוצב: מדרום לים ״המכונה תיכון״, ממערב לישראל ״המכונה מדינה״, וממזרח מצרים ״המכונה אויב״. תיאור נקודות היחוס הגיאוגרפי על בסיס הכינוי שלהן (בניגוד להגדרה ברורה של מי אויב, מה היא מדינה, ואיפה הים) מחזק את התחושה שמדובר במקום שקיים אולי רק בדמיון, או רק כהגדרה לשונית. השם ״חלפון״ נשמע טיפוסי לאיזור, ולא ברור אם הגבעה נקראת על שם בעליה הנוכחיים או על שם בני דודיהם שהחזיקו בה עד לא מזמן. 

     

    פיסת החול הזו שואבת לתוכה אוסף של דמויות גבוליות — כולן גבוליות במובן הסמלי ורובן גבוליות גם במובן הקליני. במוקד העלילה נמצא סמל-ראשון רפאל מוקד, מפקד צעיר שכנראה נולד בארץ ועל כן זוכה לכינוי ״ג׳ינג׳י״. הכינוי שמתאר אירופאי שבילה בשמש והצמיח נמשים עוזר ליישב את המתח בין מוצאו המזרחי של סמ״ר מוקד לבין הגדרת תפקידו כנציג הממסד. ״ג׳ינג׳י״ שואב את ביטחונו מהמדים אותם הוא לובש (״תוריד ת׳ידיים שלך מרכוש צה״ל״) ומנסה לייצג את המערכת ולדבר בשפתה — שפה רשמית עד גיחוך: ״המח״ט בישיבת מח״ט והוא יהיה כאן באחת״; ״גיוס שווא של אזרח סרק״; ״פער, סעד, ומצוקה באיכות החיים״; ״מקרה חריף מאוד של סכיזופרחה״.

     

    שוט הפתיחה של הסרט נע על פני המדבר עד לאוהל האספקה בבסיס צה״ל בו הסתיים בדיוק משחק שש-בש. המנצח מכריז ״מארס חביבי, קלף ת׳בטטות!״. משפט הפתיחה הגאוני משתמש בשמו של אל המלחמה הרומי לתאר ניצחון מוחלט, בו הצד השני לא הספיק אפילו להגיב לפני שאיבד את כל נכסיו (מה שעשינו ב-67). המשפט לא רק מגדיר את גודל הניצחון (״מארס״), אלא גם את ביטחונו המלא של המנצח שמעתה ואילך הוא זה שמגדיר את גבולות הקיום של המנוצח (״קלף ת׳בטטות!״).

     

    ״מי נתן את ההוראה?״

     

    תפקידו של ״ג׳ינג׳י״, המזרחי שקיבל תואר אשכנזי לשם כבוד, הוא לאזן בין דרישות המדינה והצבא לבין הצרכים של האזרחים שלא נולדו בארץ, ויקטור חסון ממזרח וסרג׳יו קונסטנצה ממזרח-אירופה. שני האחרונים מסוכסכים עקב טשטוש גבולות בעסקת מקרקעין (״שני דונם בהרצליה פיתוח… מהצד של הים״). כל אחד משני העולים הותיקים מתמודד עם גדרות החוק באופן שונה. את ויקטור חסון אנחנו פוגשים בפעם הראשונה על כורסא בסלון ביתו עם שקית קרח על הראש. הוא שולף מדחום מפיו, מביט בו, ומכריז בכעס: ״שלושים ושש שש… שקרנים!״. גם כאן, דיין מצליח לאפיין בשורה אחת את כל מהותו של ויקטור (מנצח ברומאית) חסון (בעברית): יושב בנחת על הכורסא בערב קיץ שקט, בטוח שהוא עומד למות, ומייחס כל ניסיון אובייקטיבי או מדעי לשנות את דעתו (״שלושים ושש שש״) לקונספירציה של אויב תמידי ובלתי נראה (״שקרנים!״).

     

    בהמשך הסרט חסון מכריז על עליונות צרכיו האישיים על חוקי המדינה (״אין צבא שבעולם שיעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה״), לועג להיררכיה הצה״לית (״ש״ג…יעלו אותך בדרגה, תהיה ש”ד״), פורץ גדר של בסיס צבאי (״מר חסון בצורת שופל״), ובסופו של דבר חורג לגמרי מגבולות המדינה ונופל בשבי המצרי (״בחייכם, עד החוף״). חסון מסמל את המזרחי שנקלע אל תוך מערכת אליה קשה לו להתאקלם ועל כן הוא מתנגש איתה שוב ושוב. הוא מעריך את חשיבותה של סמכות מרכזית רק כאשר הוא כבר נעצר על ביצוע עבירה (״אותך לועדת אגרנט!״) או לאחר שהוא מוצא את עצמו בשטח אויב (״לא יכלו לשים שלט קטן: ׳ים׳?״). המערכת לא מצליחה להגן על ויקטור חסון מפני הסביבה והוא כמעט מקפח את חייו במדבר (״לפחות, לפחות שמים שלט: חולות טבעניים! ״). 

     

    סרג׳יו קונסטצה, מאידך, מייצג את היהודי האשכנזי שכבר מכיר את החוקים ויודע איך להשתמש בהם לטובתו. אותו אנחנו פוגשים לראשונה במועדון ליווי והימורים. המועדון אמנם בלתי חוקי, אבל כבר מהרגע הראשון סרג׳יו נתלה במערכת משפט פיקטיבית בכדי להפסיק את משחק הקלפים בעיתוי אידאלי (״זה בניגוד לאמנת לאס וגאס״). כשזה לא עובד, הוא משתמש בחוק הישראלי ומפברק פשיטה משטרתית על מנת להבריח את שותפיו ולזכות בכספם (״זה החבר׳ה מהמדור, מרביצים מכות רצח״). כשהם חוזרים, הוא מוצא מקלט בזרועות המדינה (״צה״ל קורא, סרג׳יו יוצא״) ולאחר מכן מנסה להשתמש במערכת הצה״לית בכדי לקדם את עסקיו (״אתה מכיר שעון פיוג׳י?״), לפתור את הסכסוך עם ויקטור (״זה גם האבא של החוב שלי״), למצוא כלה עשירה (״כיבוש מהיר בשלושה מהלכים״), ולסגור עסקת נדל״ן (״במקרה יש עליי טופס להעברת דיונה״). וכאמור, עוד לפני שיצא למילואים, סרג׳יו כבר מכר לויקטור שני דונם על פי החוק אבל מהצד הלא נכון של החוף. 

     

    לקונסטנצה (שנושא את מקום הולדתו בשם משפחתו) חשוב להגדיר את הגבול המדויק, אבל רק בשביל לנסוך תחושת ביטחון מזויפת ביריב ולתכנן באופן מדוקדק איך אפשר לעבור מסביב (״אני אמנם למדתי רפואה… אבל לא הוסמכתי״). הצורך של סרג׳יו להסתמך על גבולות מתבטא גם בדרך בה הוא משתמש במילים באופן דו-משמעי (״זמרת מהשורה הראשונה…כיסא 23״) ובמקביל דורש מבני שיחו לדבר באופן ברור ומוחלט (״מה לא? …אז תגיד חיובי״).

     

    ״זפטה שמש״

     

    לא ברור מה בא קודם, אך מעבר לקושי להתמודד עם גבולות גיאוגרפיים וגבולות החוק, הדמויות בסרט סובלות גם מקושי להבדיל בין מציאות לדמיון. הראשון שמאבד את שפיותו הוא מפקד הפלוגה והמוצב, סרן שמגר. שמגר נקרא על שם השופט המקראי שמגר בן-ענת שטבח בשכני ישראל הפלישתים, ומייצג בסרט את הצבר האשכנזי. שמגר אמור לייצג את הממסד אבל הוא מתקשה להתמודד עם תנאי השטח (״החום, המדבר, המתח, המלחמות״) ומעביר את זמנו במחשבות על מין ותרבויות רחוקות. שמגר מתחיל את יומו בעיון בתמונות של בחורות עירומות במסווה של קריאת מפה טקטית (״בשלב זה, חדירת כוחותינו לגזרה המרכזית לא נראית לי״), ממשיך בארגון בידור לחיילים (״זמרת? שתתייצב מיד אצלי״), ומסיים בריקוד אפריקאי סוער ואשפוז כפוי (״בולה בולה, איפה את?״). כשמגיע מפקד החטיבה, מייצג דור המייסדים השפוי, שמגר מנסה להצדיק את עצמו ולהתכחש לאובדן הגבולות (״אתה הרי מכיר אותי שנים, אני לא כזה!״). באופן מפתיע, המח״ט מקבל את השינוי שעבר על ממשיך דרכו בהבנה (״בברדק כזה, כל מפקד בעולם היה יוצא מדעתו.״).

     

    מערכת היחסים המורכבת ביותר בין המציאות לדמיון, ובין גבולות האני לצרכי המדינה היא זו של ויקטור חסון. הנ״ל מתחיל את הסרט עם פרנויה קלה, אך ככל שהוא מנסה להיות חלק מהממסד ומקבל עליו תפקיד רשמי (״נספח לענייני שקשוקה״), דעתו הולכת ונטרפת עליו. הוא מתקשה להגדיר את הגבול בין האגו שלו לבין צרכי שאר החיילים (-אני בצבא לא? ״אתה במועצה איזורית ויקטוריה״), מתבייש בעובדה שהוא לובש מדים אחידים (״טיסת צילום? לא אתן שיצלמו אותי בבגדי עבודה״), ומרגיש הכי בנוח דווקא מהצד השני של הגבול (״מה קרה לנאצר?״). הדבר היחיד שמלחיץ אותו בשבי המצרי הוא העובדה שהמצרים מאמצים מנהגים ישראלים (״השתגעתם? מה, אשכנזים נהייתם?״), ובזמן שצבא הגנה לישראל מגיע לחלץ אותו, הוא נראה מופתע ולא מבין על מה המהומה (״אכלתם צהריים? יוסיפון הכין?״). 

     

    סרג׳יו מהתל בויקטור במהלך רוב הסרט, אבל גם מנסה להסביר לו איך עובד העולם החדש אליו הוא צריך להתרגל: ״אתה רואה מה שאתה חושב שאתה רואה, אתה לא רואה מה שאתה באמת חושב״. סרג׳יו עצמו מסתגל טוב יותר למערכת הצה״לית אבל רק בגלל שהוא מבין היטב את הסכנות הטמונות בה. הוא נמלט ממועדון הימורים, נערות ליווי, ורדיפות העולם התחתון ודווקא בהגיעו לחוף מבטחים בבסיס צה״ל הוא תוהה ״לאן הביאו אותי? בטח מלא נחשים פה!״ (30 שנה לפני הנעליים הגבוהות של בוגי יעלון). סרג׳יו מסתגל מהר להפתעות שמחכות לו במילואים (״תסלחי לי שאני שואל… אני לא זוכר שאני ארזתי אותך?״) ובאותה הזדמנות מעניק לנו את אחד המשפטים העמוקים בסרט, ״אין בחורה שלא יודעת לשיר״ - אבל את זה נשאיר למאמר נפרד.

     

     

    ״אמבטיה בחול״

     

    האמור לעיל בוחן רק את קצה הקרחון של המשמעויות הטמונות בסרט. אסי דיין ראה ביצירה סוג של ריפוי - תחילה מתוך שאיפה לרפא או לשנות את החברה כולה ומאוחר יותר בשאיפה להקל לפחות על עצמו. בשונה מיוצרים שחותרים לזיכוך מוחלט או מבטיחים גאולה (אפילו פיקטיבית), דיין בסה״כ שאף - בעקבות פרויד שאותו אהב לצטט - ״לקחת את האדם הנוירוטי ולהחזיר אותו לסבל האנושי הרגיל״. התרופה שהציע דיין לקהל היא שילוב בין הכרה במציאות ובין הכרה בכך שהמציאות אבסורדית, ועל כן מצחיקה. מהבחינה הזו יצירתו של דיין משיקה לזו של חנוך לוין, עם כי האחרון הציע לקהל תמונה מזוככת יותר (ומצחיקה פחות). 

     

    הסרט ״גבעת חלפון אינה עונה״ מתאר מדינה שמתקשה להגדיר את עצמה, ואת הדרכים בהן האוכלוסיה המקומית מסתגלת לחיים במדינה מסוג זה. כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, ישראל ממשיכה קדימה כמו אישיות שלא סיימה להתפתח - בלי גבולות מוגדרים, מגיבה באופן קיצוני לביקורת - או כמו שדיין עצמו כתב קצת לפני שנפטר: אם תרצו, אין זו מדינה. 

     

    חג עצמאות שמח!

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל