היום יצאתי להוציא אישור מהטאבו לרישום משכנתא. חבל לא לתעד דברים כאלו. מהלך האירועים נראה בערך כך:

בוקר אופטימי עלה על כוחותינו

7:22 - שם את אביב בהסעה.

8:00 - חונה במשרדי הטאבו בעיר.

8:30 - נכנסים ומקבלים תור מספר 123 (הייתי מוכן לחכות עוד אחד...)

8:45 - הפקידה המנומסת אומרת לי שבלי אישור מהעירייה אין לי מה לחפש שם.

8:50 - אני מבין את המסר ויוצא כדי לפחות לשלם אגרת רישום. אני נעמד אחרי אישה עם ציפורניים ארוכות שלא מצליחה לפגוע באף כפתור במסך המגע. היא גם לא מתקנת מפעם לפעם.

9:00 - אחרי 1984 פספוסים שלה אני מאבד את הסבלנות ושואל אותה בנחת - "מצליח לך"? לפני שהיא עונה אני דוחף את עצמי לעזור, ולוחץ על הכפתור הנכון.

מיקרו שניה אח"כ - הרישום שלה הסתיים בהצלחה, והיא מפנה את המסוף.

9:01 - אני מסיים את הרישום שלי.

9:02 - מתחיל לנסות לצלם את תעודות הזהות שלי ושל פנינית (שנמצאת כל אותו זמן בשיחה בנייד ליידי). אחרי 5 ניסיונות אני פונה למנומסת ושאל מה צריך לעשות למכונה כדי שתצלם. היא עונה - "אה, זו. היא לא עובדת. לא ניסית בארכיון?". איזו שטות מציידי - איך באמת אחרי לימודי אזרחות לא ידעתי שצריכים לנסות בארכיון.

החוויה בעיריה

9:05 - אני מסיים בארכיון וחוזר למגרש חנייה. פנינית כבר מזמן בדרך לשרית בקר בטבעון. פתאום עולה לי רעיון שבמקום לבזבז עוד יום אנסה ללכת לעירייה להוציא את האישור החסר.

9:25 - אני חונה בעירייה ומדדה על רגל אחת לפקידים. שם שוב לוקחים לי 99 שקלים של אגרה על קבלת הטופס. הם צריכים להתפרנס ממשהו - לא?

אני ממלא טופס בקשה וממציא את הערך במד המים.

9:45 - התור שלי, ,F351   הגיע  ואני מופנה לדלפק 4. (מספרו היה F351 - חיל האוויר עוד תקוע ב F35  הכושל ואני כבר ב F351 ).
אני חוזר לפקידה שהשאילה לי קודם עט, ובחיוך אומר לה "טוב לחזור אליך". היא מעניינת בבקשה, ונראה שהרגע המיוחל מגיע, ואז היא אומרת לי - "הבקשה הזו בסדר גמור, תיגש לדלפק 8 - שם יטפלו בך".
לא האמנתי למשמע אזני.  אמרתי לה שיש לי אמון מלא גם בטיפול שלה, ואני מוותר על הכבוד הכרוך בדלפק מספר 8. היא התעקשה שזה מה שצריך לעשות - ממשהו הם צריכים להתפרנס שם, לא? אז פקידה אחת מפנה לפקידה אחרת - סביר בסך הכול; בגולה לא היה לנו אפילו את זה.
בעודי הולך לדלפק 8, אני חושב לי אם זה נגמר שם או שזה מן משחק שרשרת, סידרה חשבונית, הנדסית, מחפשים את המטמון, משהו?
אבל בדלפק 8 מקבלת אותי בכל הכבוד פקידה חיננית ומציעה לי לשבת. זהו - סתם לעגנו לבירוקרטיה, ואז שמתי לב שדלפקים 1-4 הם ללא כיסא, ודלפקים 5-10 עם כיסא. זה שירות לאזרח!

10:00 - אנחנו מתחילים להכיר (אני והפקידה). היא שואלת אם אני קונה או מוכר את הדירה, ואני אומר לה שלא ולא. זו דירה שלי (קצת בשיתוף עם רקפת רוסק עמינוח, אבל היא מעולם לא עשתה שם ספונג'ה), ואני פשוט לוקח עוד משכנתא. היא מסתכלת עלי במבט בוחן, אבל ממשיכה באדיבות. 
נסח טאבו הבאת?  (אגב - זו מין לולאה אינסופית. בשביל לרשום משכנתא בטאבו אתה צריך אישור עירייה, ובשביל אישור עירייה אתה צריך נסח טאבו...)

כן, כמובן ושלפתי את הטופס (נזכר במערכון של חמי פרס על המפגש עם פקיד העיריה. יש לו את זה - הוא זיהה את כל הסצנה הזו כבר לפני 35 שנה...).

היא מעיינת בבקשה ובנסח חליפות ופתאום אורו עיניה - "לא ראיתי שכתוב כאן בנסח "תת חלקה 2" - למה רשמת "תת חלקה 2" ?
לקחתי את הנסח ביד רועדת מתוך אמונה שאני לא נוטה להמציא דברים (וכן בצור ישראל וגואלו), ופתאום אני מוצא בטופס את השורה הגואלת "חלקת משנה 2". "אה, חלקת משנה" אומרת האדיבה בהכנעה...

טוב. בוא נראה מה מצב התשלומים שלך?

שם הרגשתי חזק כי אתמול שילמתי דרך האינטרנט את יתרת חובי לעירייה, אבל לא הבאתי קריאת מונה, ופברקתי מספר גבוה במעט מהקריאה האחרונה. זיעה קרה שטפה את מצחי.  האם היא תבחין בעבירה? האם תחשב כמה מים לוקח שתיל עגבניות בתקופת הצמיחה ותחשוף את השקר הנורא?

אבל היא רק התעניינה ביתרת החוב שעמדה על 0. ובחיוך גדול אמרה, אני הולכת להפיק לך את האישור, ונעלמה בכיוון...דלפק מספר 4...

בינתיים התקשרתי לפנינית שתלך לעו"ד בצהרים ותחתים אותו, לעו"ד שיקבל את פנינית ולפקידת מנהל המחלקה שאני מאחר להצגה לבוס. היא אמרה שלכל היותר אפשר עד 11, כי היום הוא עושה דיון קצר. כמובן, אמרתי לה - עד 11 אני שם.

בסוף האדיבה חזרה, ובידה האישור הנכסף עם חותמת אדומה. היה שווה. 

בדרך לעבודה – וזכרונות מז'ול ורן 

רצתי (מדדה על רגל אחת) לחניה לנסוע הביתה, שמתי את הטפסים לפנינית, ומיהרתי לעבודה.

הגעתי למת"מ, פונה ישר למגרש החניה המרוחק (בשעה כזו על משהו קרוב יותר אין על מה לדבר). הגעתי וקיבל את פני רמזור אדום - מגרש מלא. סבתי על עקבי (באוטו) ונסעתי למגרש הממש מרוחק, על סף טירת הכרמל (סיפור מסגרת...) ומצאתי מקום חניה ליד פיליפס. 

משם, מרחק כמה מאות מטרים עד לבניין שלי, והשעה 10:55. הרגל עדיין לא החלימה, ואני מדדה את כל מת"מ בצליעה מביכה. 2 דקות לעשר אני מגיע לבניין. עולה קומה אחת זורק את התיק בקובייה שולף את המחשב ועכבר אלחוטי, מסדר את החולצה, ופוסע לחדר הישיבות של הבוס.

10:59:30 אני נעצר מחוץ לחדר הדיונים, מסדר את הנשימה ונזכר בפיליאס פוג מ "80 יום מסביב לכדור הארץ". פותח את הדלת ואומר - עכשיו תורי?

 

 

איל רוזנבלט

חיפה, מאי 2014