קראתי ספר, חיים ספטי משורר, מגלה את עולמו ומתלבט.
חיים ספטי משורר, מגלה את עולמו ומתלבט בו.
לקוראי היקרים, אני מביאה לפניכם חבר משורר מ"מפגשיר", בעצם הוא זה שהציע את הכותרת למפגשים אלה כ"מפגשיר" והצעתו התקבלה. איש מצניע לכת ונעים הליכות, שבשמחה רבה היה שולח אלי חומר לאתר של אנ"י, כאשר יזמתי והבאת נושאים ליצירות בנושאים שונים, לשם פרסום באתר. כמו כן, הוא השתתף פעמיים בחברותא, ואז הוא הביא לי כתשורה יפה את ספריו, לפי סדר הופעתם: "דו"ח על יתרת הנפש", "הזמן קורס, ניתך" ו"האהבה הלבנה".
 ראשית אספר על ספרו "אהבה לבנה", למרות שהוא איננו הספר שנדפס הראשון. בתחילה, חשבתי להתעלם מספר זה, כי לא חשבתי שאוכל להתמודד עם הבנת האהבה של גבר ולכתוב עליה. אומנם מקובל הדבר מאד שנשים כביכול מבינות מהי אהבתו של גבר ולהיפך, אך אני מסתייגת והעדפתי לא לכתוב על כך. והנה כאן, בקריאה חוזרת, התגלה אבל לפני כן, לפני שאני נכנסת לדבר על הגיבור שמשון, של חיים, הייתי רוצה להתמקד לרגע במוטו של הספרים שאני הכוונה לשיר של חיים "ילדוּת ביפו" בספר "האהבה הלבנה" . יַלְדוּת בְּיָפוֹ / חַיִּים סֶפְטִי
מִסְגֶּרֶת שֶׁל יָם מִתְיַפָּה סְבִיב תְּמוּנָה עֲלוּבָה וְאֶלֶף בָּתִּים צְפוּפֵי יְלָדִים קוֹרְאִים תִּגָּר עַל מִשְׁמַנֵּי הָעִיר וּבְחַדְרֵנוּ הָאֶחָד הַגָּבוֹהַּ אֵם מְכַלָּה כֹּחָהּ עַד לַיִל וְטוֹוָה תִּקְווֹת הַשְׂכָּלָה לִילָדֶיהָ סְפָרִים לָהֶם קוֹנָה וְלָהּ שִׂמְלָה עֲיֵפָה וְאָבִי הַטּוֹב, הֶחָכָם, מְסַפֵּר סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת וְעַל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ שָׁם.
כאן באים לידי ביטוי מהי האהבה של האם ומה קורה עם האב, ואין ספק שהוא מספר מתוך אהבה גדולה. האם מנסה בכל כוחה לטוות למען ילדיה, האהבה שלה בעשייה תוך הזנחה של עצמה והקרבה. כבר אין היא מתעניינת ביצוגה הנשי, קרי היא השמלה האומרת הכל, השמלה "עיפה" והיא ממשיכה בטוויה של התקוה. למען עצמה? לא, למען ילדיה והשכלתם. רואה עתיד ורוכשת לילדים ספרים במעט המעות שיש בידה. והאב, הוא מסתכל החוצה, מנסה בכל כוחו לשמר ולזכור ולהזכיר במה היה כוחו גדול. מספר על נכסים שהיו ועל הכוח שהיה, הכוח, הנכסים הם אלה שנשלחים כחצי אהבה, אולי. והרשו לי להוסיף בנימה אישית, הרי שאני מעריצה אישה זו, אשר האהבה שלה נטועה בעתיד ילדיה, בספרים שהיא מלקטת בשבילם ומזניחה את השמלה ה"עיפה". אחרי שהבהרתי לעצמי להיכן הולכת אהבת האישה ולהיכן תלך אהבת הגבר בכתובים אלה שלפני, הבה ואתבונן בשיריו של חיים על מיודענו שמשון. חמישה שירים על הגבר הזה, גיבור הגיבורים, שנפל אסיר בידיה של דלילה. לא עזר לו כלל הכוח הרב שהוא ניחן בו, הוא נפל שדוד לרגלי יופייה. הוא נכסף אל גופה, ולו רק הייתה מלטפת אותו, לו רק יכול להריח אותה. כך מתחיל השיר הראשון ("יופייך אסרני, דלילה"), ובשיר השני ("כשמשון"), שמשון הגיבור כבר מתענה בגלל תשוקתו הבלתי נענית, ומכל כוחו נשאר רק אין-אונים: "חדל-אונים מלפני רצונך". המצב הולך ורע: בגלל אי היענות זו של האהובה, הוא מרגיש כאילו הולך אל האבדון, ואומנם כך הוא בשיר שלוש ("כאהבת שמשון"). השירים ארבע וחמש ("אני שמשון") הם אותו השיר בנוסחים שונים. נפעמתי מהרצון העז של המשורר לדיוק, מהרצון להגיע אל הנקודות החשובות לו כל כך ולהביע עד כמה שניתן את אותו הרגש, להעביר אל הנייר את תחושתו, והוא איננו מסתפק בלמחוק ולתקן, הוא רוצה לתת לקורא עצמו להחליט מה נראה בעיניו יותר, לכן הוא מציע שני נוסחים. בשני השירים הוא כבר מספר על כניעתו של הגבר לפני תשוקת גופו, הוא כבר נפל שדוד וכנוע לרצונה. עלי לציין את העובדה המעניינת, שלא רק כאן חיים נותן הצצה איך יצירה נולדת ומביא שתי גרסאות לשיר. ישנם מספר שירים כאלה בשתי גרסאות בהמשך יצירתו הספרותית. אני ראיתי אחר כך את הדגם הזה של האיש החזק ביותר ,המובל באזיקי משי דקיקים, בלתי נראים, האוסרים את הגוף אֲנִי שִׁמְשׁוֹן (נֻסָּח א') / חַיִּים סֶפְטִי
אֲנִי שִׁמְשׁוֹן צֶלֶם נָחָשׁ בִּי, אֶפְעֶה מַבְעִיר יִצְרִי לוֹחֵשׁ בְּדָמִי לַחֲשֵׁי הַפֶּרֶא, רוֹתֵם רוּחִי לִתְשׁוּקָתִי מַרְתִּיחַ עוֹרְקַי בְּקִלּוּחֵי הָאֵשׁ קוֹדֵחַ בְּגֵוִי דּוֹלֵק בִּי בְּעִנְּבֵי הַיַּעַר, בְּהבְשָׁלַת שֵׁכָרָם מְפַעְפֵּעַ בִּי נוֹתֵן גּוּפִי אֶל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, לְשׁוֹנוֹת אִשָּׁהּ מְלַבִּים בְּשָׂרִי
עֶבֶד לְגוּפִי אֲנִי תַּחַת תְּשׁוּקַת בַּרְזֶל נִרְקָע רְצוֹנִי שֶׁנְהַב חַמּוּקֵי אִשָּׁה מוֹבִיל חֵרוּתִי כָּנוּעַ אֶל מִצְוָתָהּ דָּבֵק בִּבְשָׂרָהּ.
אֲנִי שִׁמְשׁוֹן (נֻסָּח ב') / חַיִּים סֶפְטִי
אֲנִי שִׁמְשׁוֹן צֶלֶם נָחָשׁ בִּי לוֹחֵשׁ בְּדָמִי לַחֲשֵׁי הַפֶּרֶא מַרְתִּיחַ עוֹרְקַי בְּקִלּוּחֵי הָאֵשׁ קוֹדֵחַ בְּגֵוִי דּוֹלֵק בִּי בְּעִנְּבֵי הַיַּעַר נוֹתֵן גּוּפִי אֶל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
עֶבֶד לְגוּפִי אֲנִי תַּחַת תְּשׁוּקַת בַּרְזֶל נִרְקָע רְצוֹנִי שֶׁנְהַב חַמּוּקֵי אִשָּׁה מוֹבִיל חֵרוּתִי כָּנוּעַ אֶל מִצְוָתָהּ דָּבֵק בִּבְשָׂרָהּ.
יָפְיֵךְ אֲסָרַנִי, דְּלִילָה /חיים ספטי שִׁוִּיתִיךְ בְּסַנְוֵרַי לֶאֱלִילָה, רְעַב נְמֵרִים דָּרַךְ גּוּפִי לְמַרְאֵה עֳפָרַיִךְ אֵינִי שׁוֹמֵעַ קוֹלֵךְ אִסְפִינִי, רְאִי עָנְיִי, עֲנִינִי בְּעֵינַיִךְ, כַּף יָדֵךְ הַנִּיחִי עַל רֹאשִׁי, עַל פָּנַי הַחְלִיקִי בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ, דְּמָעוֹת מֵאֲצִילֵי עֵינַי אִסְפִי, בְּבַקְבּוּקֵי בְּשָׂמַיִךְ תְּנִי אוֹתָן
כְּאַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן / חַיִּים סֶפְטִי
פָּנַי מְכַסּוֹת פָּנַיִךְ בְּשָׂרִי כָּמֵהַּ אֶל בְּשָׂרֵךְ בִּתְשׁוּקַת הַפֶּרַח אֶל הָאֲדָמָה
נִבְגָּד וּמֻכֶּה וּפָגוּעַ אַיַּל אַהֲבָתִי הוֹלֵךְ אֶל מוֹתוֹ דָּבֵק גּוּפוֹ בְּגֵיא אָבְדָנוֹ לָכוּד בְּטַבְּעוֹת הַנָּחָש
כְּשִׁמְשׁוֹן / חַיִּים סֶפְטִי
דְּלִילָה, עַד מָתַי תְּעַנִּי אוֹתִי, עָרִיצָה כִּלְבִיאָה עַל תְּשׁוּקָתִי, חֲדַל־אוֹנִים מִלִּפְנֵי רְצוֹנֵךְ עַל מִטָּתֵךְ מוּטָל אֲרִי בְּשִׁבְיוֹ. תְּשׁוּקָתִי מַשָּׂא לַעֲיֵפָה שׂוֹרֶפֶת אֶת גּוּפִי חִדְלַת־אוֹנִים מִלְּחַלֵּץ עַצְמָהּ מִן הָאֲבַדּוֹן  דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶש / חַיִּים סֶפְטִי
וַהֲרֵי דּוּ"חַ עַל חַיַּי אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין
וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי וְאֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶלָּא: מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי דְּיוֹ מִטַּשְׁטֵשׁ, לֹא מֻגְדָּר לֹא בָּרוּר וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק גְּלוּיַת שָׁדַיִם מְבִיאָה גּוּפָהּ לְאִישׁ אַחֵר
אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים שֶל מִשְׂרָד
הספר השני, "דו"ח על יתרת הנפש", בשיר הראשון שבו, הוא שנתן את שמו לספר כולו ,כמו התחיל כספר הממשיך לדבר על האישה המפנה עורף, אלא שבאמת הספר הזה היה הראשון שיצא לאור, ועלי להחליט האם יש כאן תעתוע או שרק אני רואה כך את הדברים, מה עוד שהשיר הזה בא לסכם את מה שעדיין לא התחיל לדון בו, והוא מה הם החיים האלה בכלל. והוא מביא עצמו כדוגמא אולי לתפלות החיים, ואיזה אירוניה, שמו בחיים הוא חיים, והוא שקוע רוב חייו במשרד, זו אומנותו ופרנסתו, אבל הרי הוא שואף למשהו אחר, ליתרת הנפש? ויש להכין דו"ח גם על זה? ההתחלה כבר מבשרת על הדיון. כמו החכם מכל אדם, שתוהה מה הם החיים האלה, כך חיים שואל במהלך הספר. שני שירים עומדים זה מול זה בספר, מלאים בשאלה הגדולה, מה הם החיים האלה כאן?: "והעמדת הפנים נמשכת" ו"כבבטנה של השמש". וְהַעֲמָדַת הַפָּנִים נִמְשֶׁכֶת / חַיִּים סֶפְטִי הַזְּמַן מַבִּיט בְּחַיַּי בְּפָנִים חֲתוּמוֹת וְאֵימָה מֻדְחֶקֶת בְּתוֹכִי, וְרַק וַדָּאוּת אַחַת – שֶׁסּוֹפוֹ לְהַכְרִיעַ. וְהַעֲמָדַת הַפָּנִים נִמְשֶׁכֶת, מַסֵּכַת אִי-הַיְדִיעָה דָּבְקָה מִכְּבָר אֶל פָּנַי: הַס מִלָּדַעַת הַס מִלַּחְשֹׁב הַס מִלּוֹמַר שֶׁהַכֹּל הֶבֶל וְהַכֹּל לָרִיק. כִּבְבִטְנָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ / חַיִּים סֶפְטִי
כִּבְבִטְנָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ פְּעִימַת יָמַי הַחוֹלְפִים בְּאַחְדוּת הַנִּגּוּדִים שֶׁל הַבְּעֵרָה וְהַכְּלָיָה עֻבָּר עוֹבֵר לְהִוָּלֵד וְלִבְעֹר וְלָמוּת כִּבְגוּפָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵרַת הַתְּשׁוּקָה עַד כְּלוֹת.
גורם חדש מופיע בחיים הנמשכים, ועל האדם, האיש, להביט כמו מלמעלה בהמשכיות הזו, מנסה מתוך אימה להבין את האמת על כך, לא לזוז, רק להעמיד פנים, כאילו רואה וחי, העיקר לא להעיר, לא להגיע אל שתי המילים האחרונות של השיר: "והכל לריק". ובשיר השני המשורר מדמה את החיים כעובר המתהווה בתוך רחם השמש, האומנם מקום טוב לעובר להתהוות ביקוד הזה? ושוב שני שירים העומדים זה מול זה, "השקט הנוח הזה", החשש פן יעשה משהו ויקומם עליו את "הפרץ", את הלא נודע, לכן שב בשקט, משורר, כך נוח יותר. מולו השיר מכמיר הלב "ללא רוח חיים", המשורר מתבונן על צפור שמתה. מה קרה? "ורוח מעלעלת בפלומת ראשה ובשערי".
הַשֶּׁקֶט הַנּוֹחַ הַזֶּה / חַיִּים סֶפְטִי הַשֶּׁקֶט הַנּוֹחַ הַזֶּה אַל תָּבוֹא אֶל הַפֶּרֶץ אַל תַּבְקִיעַ אֶל הַלֹּא נוֹדָע, הַסָּתוּם, לֹא בְּרַעַד הַנֶּפֶשׁ לָבוֹא הֲזוּיָה אֶל מָחוֹז נִכְסָף לֹא בְּרִגְשַׁת הַלֵּב לָקוּם, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה נֶחְרָץ הֵרָגַע, הִשָּׁקֵט, הֵאָלֵם עֲצֹר בְּעַד מַאֲוַיֶּיךָ לְלֹא רוּחַ חַיִּים / חַיִּים סֶפְטִי
לְלֹא רוּחַ חַיִּים עַל חֶלְקַת אֲדָמָה רַגְלֶיהָ פְּשׁוּטוֹת לְאָחוֹר, מְתוּחוֹת עַד אֵימָה, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּתוּחוֹת, גּוּפָהּ מֻטֶּה כְּלַפֵּי מַטָּה כְּגוּף אָדָם הַיּוֹרֵד בַּמִּדְרוֹן מַקּוֹרָהּ נוֹקֵב הָאֲדָמָה עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת שִׁבֳּלֵי נוֹצוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת וִירֻקּוֹת־הַזַּיִת לְכוּדוֹת בְּגוֹנֵי הָאָפֹר הַמּוֹשְׁלִים בְּגֵוָהּ
וְרוּחַ מְעַלְעֶלֶת בִּפְלוּמַת רֹאשָׁהּ וּבִשְׂעָרִי. הסוף הבלתי נמנע: "ולבסוף תאבד". מה החיים האלה, המשורר שואל, מנסה לתהות על קנקנם במשך כתיבת שורות השירים , אבל מה הטעם, הסוף ידוע מראש.
בספר זה יש פרק הקורץ לי ומבקש אנא טפלי בי, אלא שאני עומדת איתן על דעתי, אי אפשר, אין בכוחי להיכנס לנושא כל כך חשוב וחשוב לי אישית ברשימה קטנה זו. זהו נושא הראוי לתשומת לב מיוחדת, לכן אשאיר את הנושא המכובד לזמן אחר, לרשימה נפרדת. הכוונה, כמובן, לפרק "השלטון האלוהי".
"הזמן קורס, ניתך"
הַזְּמַן שׁוֹעֵט בְּמֶרְכְּבוֹתָיו הָאַלְמוֹתִיּוֹת / חַיִּים סֶפְטִי
תְּנוּעַת הַשְּׁעוֹנִים בֹּהַק דִּסְקִיּוֹת הַנְּחֹשֶׁת הַנָּעוֹת רַחַשׁ תְּנוּעָה חַדְגּוֹנִית גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לוּחוֹת הַמַּתֶּכֶת, בְּסִיבוּבָם נִסְתָּרִים מֵעֵין רוֹאֶה, לוּחַ מְכַסֶּה לוּחַ גַּלְגַּל נֶעֱלָם מֵעֵבֶר לְגַלְגַּל חוֹתְרִים בַּמִּסְתָּרִים כִּתְנוּעַת הָאֶלֶקְטְרוֹנִים, תְּנוּדַת הָאֲטוֹמִים, תְּנוּעַת הַיְרֵחִים, כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת, הַשְּׁמָשׁוֹת, הַגָּלַקְסְיוֹת –
הַזְּמַן שׁוֹעֵט בְּמֶרְכְּבוֹתָיו הָאַלְמוֹתִיּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת חוֹתֵר בַּיְקוּם כֻּלּוֹ בִּתְנוּפָה כַּבִּירָה
היה אפשר לחשוב שאכנס לאיזה מהלך דכאוני עמוק לאחר התבהרות העובדה הקשה של הידיעה, על הסוף המחכה בפינה. אלא שלא כך הוא. למה? מכיוון שהספר הבא אחריו מלא מרץ, חכמה ודעת. בעצם הרצון לחכמה ודעת, הרצון לחקר החכמה והדעת, הרצון לעמוד מול העולם הזה, מול עולם התופעות הזה של עולמנו ולנסות להבין. אילו לא הכרתי את האיש הרציני, יכולתי לחשוב, רק לפי קריאת השירים בספרו זה של חיים ספטי, "הזמן קורס, ניתך", שעומד לפני ילד, ילד סקרן השואל, החוקר את העולם הזה, המתגלים לפניו פלאי העולם הזה, מתגלה לפניו עולם התופעות, שהמדע מנסה ומצליח ברוב המקרים להביא עליהן תשובות. חיים עומד מול אמת אחת כזו, למשל, בשיר "הזמן שועט במרכבותיו האלמותיות" ואז הוא מתאר לנו בשיר את התופעה והטבע הדומם לכאורה, הופך לאמת פיוטית. כן, מעין הסבת נוסחאות. במקום נוסחאות מתמטיות פיזיקליות, באים ניסוחי פיוט ושירה של תופעות הטבע המופלאות כל כך בעיניו הבוגרות, של איש המנסה להבין את עולמו, עולמנו.
לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ לִהְיוֹת / חַיִּים סֶפְטִי פּוֹרֵץ פִּתְאוֹם צוֹהֵל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ בְּאַשְׁלָיַת הָאוֹר, הַחֹם שׁוֹעֵט אֶל קַדְמַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶל חַיֵּי שָׁעָה לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ לִהְיוֹת מַה לּוֹ הַזֹּהַר, הַיִּפְעָה, הָאוֹר הַפּוֹרְצִים מִמֶּנּוּ לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ לָצֵאת לִלְחֹם, לַחְלֹם, וְהוּא דִּינוֹ נִגְזַר דָּקוּר בַּחֲנִיתוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, דַּם זְהָבוֹ מִגּוּפוֹ יִגַּר.
למותר לציין שגם כאן, כמו בספרו הקודם, חיים ספטי רואה לבסוף את הסוף של הכול. תהליך של היווצרות מופלאה,
וּלְבַסּוֹף תֹּאבַד / חַיִּים סֶפְטִי וּלְבַסּוֹף תֹּאבַד. יֶחְדְּלוּ הַתְּנוּעָה הַתְּנוּפָה הַנְּשִׁימָה בְּעֵרַת הַגּוּף בְּתַבְעֵרַת הַתְּשׁוּקָה יֹאבְדוּ חָכְמָתְךָ כִּשְׁרוֹנְךָ רְצוֹנוֹתֶיךָ זִכְרוֹנוֹתֶיךָ הַשִּׁגְרָה הַסִּיזִיפִית, הָעֲיֵפוּת מִן הַתְּנוּעָה הַבִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת מַפְּחֵי הַנֶּפֶשׁ, אֵימַת הַמָּוֶת הָרְגָשׁוֹת הַתְּחוּשׁוֹת וּלְבַסּוֹף תֹּאבַד.
לסיכום, שהוא קשה מנשוא לסכם את הגודל והגודש של שלושת הספרים האלה, הרי שלפני עומד אדם אשר בכוח היצירתי שלו, מתחיל את ראיית עולמו, עולמנו, המתחיל בתשוקה עזה אל המין השני, אל האישה וממשיך לספר על חוסר התוחלת בעצם, כי הסוף של כל זה ידוע מראש. אבל לא לפני חקירה ודרישה מסיבית להבין איך כל זה קורה לפני סיום עלי לספר שאחת החוויות שהרעידו בי, היו
אין ספק שנבירה בשירים אלה, הייתה בשבילי אתגר גדול ואינני יודעת האם צלחתי אותו.
ר. מיפו.
|