חורף 1950 היה החורף הכי קר בארץ. תעזבו אותי מסטטיסטיקות, אני אומר לכם זה היה הכי קר בארץ. ירד שלג, שלג אני אומר, ברעננה אמצע השרון מלאת הפרדסים ומחנה העולים הגדול. אני גרתי שם, בן 10 בתוך אוהל. היה איזה ויכוח עם מנהל המעברה בקיצור התרגז הביא משטרה וסחבו אותנו מהצריפון לאוהל. זו בדיוק הייתה השנה בה ביצעתי את הגיחה הראשונה שלי מכיתה ד' שנייה- המכלאה של העולים החדשים לכיתה ד'. כיתה ד' בלי סיווג כלומר ראסמי כיתה ד' של ילדים יודעי קרוא וכתוב וחשבון בעברית תקנית וגם ההורים שלהם היו "בסדר גמור".
בכל אופן, יום אחד כזה קר, בפברואר 1950 אני יושב בספסל האחרון בטור ומתפוצצות לי האוזניים. מה זה דלקת אוזניים?! קיבינימט בן זונה של כאב- רצח. לא יכול להתאפק ואני מתחיל לבכות בלי קול. הייתי אז קטן בגודל, בודד מבני המעברה- אשכרה עלה נידף. באותו הזמן יושב לו המורה בן מנחם על השולחן, הוא היה גבוהה שמן וזקן כל כך שלא יכול היה להתקפל אל תוך כיסא בית ספר של ילדים. היו לו משקפיים עם עדשות בעובי של תחתית בקבוק. הוא היה עסוק בהקראה של איזה שיר או סיפור על מזרח אירופה, ברדיצב או איזה מקום כזה. זה עניין לי את התחת. יותר מזה, זה עניין את התחת של כל התלמידים ועוד יותר מזה שגם המורה עצמו לא זרק זיין לכיוון הדברים שהוא דקלם מונוטונית. תוך כדי כך, מרים הבן מנחם הזה את ארובות החיישנים שלו וקולט אותי והבכי שלי.
אני לא בתוך הראש של הבן מנחם הזה וגם עברו מאז 64 שנים אבל נראה לי שהוא שאל את עצמו : "מה החרא הקטן הזה בוכה". ואותי שאל: "כן, מה קרה?" ואני עניתי בבכי (הייתי כולה בן 10 כזכור) שכואב לי האוזניים. הייתי אז מאוד מנומס ורפרטואר הקללות ושפת המעברה עוד היה בחיתוליו. טוב, הוא אומר אז לך הביתה! יעאני בעדינות "תעוף לי מהעניים אתה והאוזניים הדפוקות שלך".
במילים אחרות זה לקחת את הרגליים לצעוד בקור ובשלג לפחות שני קילומטר ולהגיע לאן? לאוהל הקר הרטוב, בלי תנור בלי חשמל רק לאימא שלי שתחמם קצת שמן בפתיליה תמרח לי בחזה תטפטף לי איזה דבר לאוזן ותיתן לי להריח קצת עראק(התרופה האולטימטיבית). זה המקרה בה' הידיעה שב- 2014 הייתי מגייס את החמולה וכולם היינו מגיעים לבן מנחם ומראים לו מאיפה משתין הדג. יכל המניאק לשלוח אותי לאחות בית ספר, או לחדר המורים החם או אפילו להתקרב אלי ולצקצק- כלום לא עלה בדעתו דבר מלבד לסלק אותי המטרד.
ואז קרה הדבר הציוני: קמתי ואספתי את הדברים ובעוד אני צועד בין שורות השולחנות קופץ לו קווה'לה מתנפל עלי ומלביש לי את כובע הגרב שלו, מפשיל את שוליו ומכסה לי את האוזניים טוב, טוב שיהיה לי חם. העניין הפוסט ציוני ולפי הכרתי את הקווה'לה הנדון הוא עשה את המעשה האצילי הזה יותר כמניפסט להצגת נאמנותו לרעיונות שהרביצו בו בתנועת הנוער "המחנות העולים" באותה תקופה מאשר ספציפית לי. יהיה מה שיהיה א. יסלח לי אלוהים הגדול שאני מקטין את המעשה של הילד רק בשביל הסיפור הטוב וב. תנו לי עשרה בן מנחם ולא אחליף אותם תמורת קווה'לה אחד נמוך עם שיניים בולטות.
עברו 64 שנים. בגרתי, התנסיתי, נהיתי בעצמי אשכנזי יודע קרוא וכתוב וחשבון בעברית תקנית(פחות או יותר) הלקסיקון של שפת המעברה וסביבות חברתיות אחרות בגר, נהיה מגוון והתעשר. פגשתי לאורך חיי כאלה בן מנחמים וכאלה קווה'לה לרב וגם את כל מה שבן אלו לאלו. בא לי להתפייס אתם. יאללה שיהיה. |