אני ממש אוהבת לקרוא. בתור ילדה הייתי מסתגרת באמבטיה בדירת ילדותי בראשון לציון. הדירה היתה ממש מרווחת. הרבה יותר מהדירות הקטנות של היום. סלון עצום, שלושה חדרי שינה גדולים, מטבח (עם דלת. לא כמו היום שכל המטבחים פתוחים לסלון) ופינת אוכל, חדר שרותים נפרד וחדר אמבטיה עם שרותים וגם גולת הכותרת, בשביל אמא שלי לפחות והיום גם בשבילי - מרפסת שרות לאמבטיה עם מקום למכונת כביסה וכיור גדול לכביסה ביד. בכיור הזה הייתי עושה כל מיני ניסויים עם צבעים ועם כתמים, כי זה היה הכיור "שאפשר ללכלך". לאמא שלי היתה משקולת - לא נתקלתי בה מאז שוב - לכביסה. היא היתה צוררת את ערמת הכביסה שהתכוונה להכניס למכונה בסדין ושוקלת אותה!!! אני לא יודעת אם זה היה נהוג בכל הבתים או שהיא פשוט היתה נורא פדנטית. כנראה לקחה ממש ברצינות את המדבקה על גבי המכונה שהתריעה שמותר להכניס עד 4 ק"ג כבסים. מכונת כביסה "גאלה". יש היום כאלה? בכל אופן, אין לי אפשרות להחליף עיצמה דעות מלומדות בנושא, מאחר והיא לא עימנו כבר 35 שנה. תהי מנוחתה עדן. ובכלל לא על התכוונתי לדבר. רציתי לספר על הספרייה שלי באמבטיה. זה היה החדר היחיד שהיה אפשר לנעול ואני הייתי נתקעת בו שעות וקראת עד כלות. לא עזרו דפיקות ותחינות מאחורי הדלת. אם הספר היה מרתק - כולם יכלו לעמוד על הראש ולנפנף ברגליים באוויר. אני הרי הייתי בשרותים. לא קראתי. ואסור להפריע למי שעושה את ענייניו בשרותים. היום זה לא בדיוק ככה. יכולת הריכוז הגבוהה שהיתה לי אז קצת התקלקלה. אני יכולה לנעול מדלתות עד מחר. הילדים ובן הזוג הבלתי נלאים שלי אינם נרתעים מדלתות נעולות כשהם צריכים את אמא שלהם. דבר לא יעמוד בינם לבין "אמא תקני לי/תעשי לי/תכיני לי" וכיוצ"ב. אבל מדי פעם אני "נופלת" על ספר או יותר נכון נופל עלי ספר ואז אני שוקעת, כמו פעם בילדות ומתענגת על כל שורה ומילה. שני ספרים שקראתי לאחרונה עשו לי את זה. האחד "דברי מתיקה" של הסופר הבריטי האהוב עלי איאן מקיואן והשני "גן נעמי" של ישי שריד, הבן של. את הראשון קניתי כי אני מכירה את הסופר וקראתי את "כפרה" ואת על חוף צ'זיל" ומאד אהבתי. בספרים שלו אני בד"כ מתקשה לצלוח את ההתחלה. הוא מעמיס המון פרטים ונותן תיאורים מפורטים של התקופה ושל הפוליטיקה וההקשר הכללי שבו הסיפור מתרחש. הסיפור "דברי מתיקה" מתרחש בלונדון ובברייטון של שנות השבעים והוא מספר על סרינה פרום הצעירה, שמגיעה לעבוד בשרות הביטחון הבריטי בעקבות רומן עם המרצה שלה באוניברסיטה. מקיואן מתאר את הרקע - תקופת המלחמה הקרה, הפחד מהקומוניזם, המצב הכלכלי הרעוע בבריטניה והתגברות הטרור האירי. על רקע זה מתוארת סרינה, בחורה פשוטה ולא מעניינת במיוחד, המפתחת מערכת יחסים עם סופר שנתמך, ללא ידיעתו, ע"י שרות הביטחון בו היא עובדת. העניינים מסתבכים והסוף מפתיע. מה שמצא חן בעיני, חוץ מהתפתחות העלילה, שהיא מאד מעניינת כשלעצמה, הם התיאורים המדויקים של לונדון, עם תחנות הרכבת התחתית, החנויות, הפאבים, עד כדי שהרגשתי שאני ממש נמצאת שם וחיה את הסיפור. יש למקיואן כשרון תיאורי נפלא שגורם לך לחוש שאתה חי את הסיפור.

הספר השני, שהוא נפלא בעיני וקראתי אותו תוך יומיים בנשימה עצורה, בלי שום קשיים הוא "גן נעמי". מסתבר שזהו ספרו השלישי של שריד ואני מתכוונת לקרוא גם את השניים הראשונים, אחרי שכ"כ נהניתי מהאחרון.