כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך אחר

    כשהכלכלה פגשה את הפדגוגיה

    2 תגובות   יום שישי , 16/5/14, 06:36

    מי שנכח בכנס ירושלים-"הארץ" לחינוך (ב-23.3.14), צפה בדיון מרתק בנושאי כלכלת חינוך. עיקרו עסק בפערים הגדולים בחינוך, שמעניקים לנו את המקום המפוקפק מאד – שני בעולם. הדיון בשאלה כיצד מצמצמים פערים עלה שוב ושוב על שרטון והגיע למבוי סתום. הוא לא התקדם כיון שאין כנראה אפשרות לנייד תקציבים גדולים בין רשויות – מעשירות, עם ארנונה גבוהה והורים חזקים, לרשויות ללא מקורות הכנסה משלהן ואוכלוסיה חלשה – ובלעדי זאת נראה שפערים מכוערים ימשיכו לרדוף אותנו גם בעתיד. וכיוון שאנשי הכלכלה ברובם אינם פדגוגים, הדיון מתנהל בשני יקומים מקבילים: הכלכלה בדרכה והפדגוגיה בדרכה. אבל לפדגוגיה בדרכה יש בהחלט מה לומר על הכלכלה.


    הדיון בהעברות משאבים מחזקים לחלשים, ובהגבלה דרמטית של תשלומי הורים, כבר מסומן בתווית "פג תוקף". מלבד שהוא עקר, כפי שמלמד ניסיון רב-שנים, הוא אינו מתבונן בתהליכים חינוכיים המשתנים לנגד עינינו. סגירת פערים חברתיים בחינוך לא תושג מ"העברות" והגבלות על הורים (שרצונם להשקיע בחינוך ילדיהם הוא דווקא מבורך), אלא מקידום פדגוגיה חדשנית שעומדת היום לרשותנו.


    כיוון אחד שמציעה הפדגוגיה הזאת הוא – ביטול מרבית בחינות הבגרות, שהפכו בתקופתנו למיותרות. השר פירון מוביל כאן מהלך חיובי, אבל בלתי מספיק בעליל. "תרבות הבחינות" עדיין תוסיף לשלוט בכיפה בחטיבה העליונה, ואי-לכך תשפיע על כלל המערכת. ביטול מרבית הבחינות הארציות – והשארת עברית, אנגלית ומתמטיקה כבחינת רשות – תאפשר לבתי-הספר ולתלמידים להתמקד בנושאים שמעניינים אותם ולהפחית עול מיותר. העול המיותר, אם חוזרים לכלכלה, הוא ההזדקקות הכפויה על תלמידים והורים לשיעורים פרטיים רבים, ולאבחונים. העול הכספי העיקרי יוסר באמצעות הפיכת המתמטיקה למקצוע רשות, כיון שמקצוע זה הוא זולל הכספים הגדול ויוצר הפערים העיקרי. הדרישה הקיימת עד היום להעמיד בתחרות תלמידים שונים מול מבחנים זהים מביאה לביטוי קבוע וכואב את התהום החברתית-כלכלית הפעורה. בחינות הבגרות הארציות היחידות שיש להותיר על כנן הן עברית, אנגלית ומתמטיקה (רשות), ובאופן זה היכולת ליצור שוויון בהישגים, גדלה מאד.


    כיוון שני, שעתיד להיות בעל השלכות קריטיות בתוך מספר שנים, הוא הלמידה המקוונת (הדיגיטאלית, מרחוק). האפשרות שמורים איכותיים יעלו לרשת שיעורים שיועברו לכלל התלמידים – יהודים מכל הזרמים, ערבים, עשירים, עניים, פריפריה ומרכז – תעניק לכולם הזדמנות דומה ללמידה ולהישגים. ולצד הכלכלי: המדינה תצטרך להשקיע בתשתיות באזורים החלשים ולבנות את מערך הסיוע שיעשה את הלמידה הזאת מתאימה לכול ואפקטיבית. הרשויות בעלות המשאבים והיכולת יבנו את התשתיות הללו על חשבונן.


    כיוון פדגוגי שלישי עם השלכות לכלכלה הוא האוטונומיה הבית ספרית, שכמעט אינה קיימת אצלנו. גם כאן מנסה השר פירון לחולל שינוי  שיאפשר לבתי הספר לפתח את תחומי העניין והחוזק של אוכלוסייתם. זהו מהלך מורכב מאד, שמחייב את המורים להמיר את תפקידם כ"מעבירי חומר" למנחים שמלווים תהליכי חקר וגיבוש ערכים של תלמידיהם. השינוי התרבותי הזה, שקשור למונח "למידה משמעותית", מצריך עוד שעות ותקציב לחלוקת כיתות, ותוספת בינוי. גם כאן ההקצאה תהיה דיפרנציאלית.


    עינינו הרואות: יש להמיר את השיח הכלכלי המיושן, שאינו מניב פירות, בבחינה מעמיקה של תהליכים פדגוגיים, שבהם טמון הסיכוי לצמצם פערים ולעשות את הלמידה שווה לכל נפש: ביטול מרבית הבגרויות הארציות והעלויות המשפחתיות הנילוות; הענקת אוטונומיה לבתי-הספר, שתאפשר לכולם למידה ייחודית ללא תחרות; והקצאת משאבים רבים לחלשים ללמידה מרחוק, באופן שיעשה צדק. תלאות רבות ליוו אותם בדרך, אבל לבסוף... הארי וסאלי נפגשו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/5/14 22:59:

       

       

      האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?   

       

      התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

       

      לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

       

      הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

       

      ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

       

      ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

       

      כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

       

      ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

       

      הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

       

      הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

       

      ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

       

      יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

       

      על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

       

      כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

       

      אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

       

      מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

       

        17/5/14 08:29:
      דבריך מעניינים וחשובים. במקום שהממון מדבר, המוזות שותקות. אני רואה שינוי חיובי באוכלוסיה, שלא הקדישה בעבר את מירב מאמציה לחינוך נאות של ילדיה, ועכשיו היא מבינה ונלחמת על חינוך נאות והישגי, גם באיזורי מגורים שקודם לא ידעו אותו. אני מקווה שהלחץ הזה ישפיע על המערכת הכלכלית והחינוכית.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין