באחת וחצי בלילה נוחת סמס ממנו. חודשיים עברו מאז שנפרדנו. הוא רוצה להפגש. אני בוהה בסמס הזה שניה ויודעת שמה שאני צריכה לעשות זה פשוט לא לענות, או שחודשיים של גהנום ירדו לטמיון, ואני אצטרך להתחיל מהתחלה. "שלום, קוראים לי גל, ואני מכורה נקיה כבר 61 ימים." הגבר הזה, אני מכורה לו. אני שונאת את זה, אבל זו האמת. אני עונה, והוא עונה שוב, ואז אני, ושוב הוא. הגוף שלי מתעורר אליו, משתוקק כל כך, יוצא משליטה..
הוא מתקשר, והקול העמוק הנמוך והיפהפה שלו מפרפר אותי. אני לא יודעת אם הוא מבין בכלל. אני שוקעת פנימה לתוך השיחה, הרעב שלי מנסה לשבוע ממנו. אני יודעת שזה לא יכול לקרות. אני מאוהבת בגבר הזה. מאוהבת בכל חלק שלו.
הוא רוצה לפגוש בי. כמה שאני רוצה לפגוש בו. מאוד רוצה. הגוף שלי רועד בקריז מרוב שגם הוא רוצה.
אבל אני שואלת אותו מה יהיה אחר כך. אני גם שואלת את עצמי. האם כדאי בשביל מנת העונג הזו לסבול יסורים מחדש?
"שלום, קוראים לי גל ואני מכורה לסם הכי קשה שנתקלתי בו."
אחר כך אני אמרח את הפנים בכרית, מנסה לדמיין את הריח שלו, מרקם העור..
זו מלחמה אבודה מראש? |