אנחנו יודעים מה קורה כאשר חיילי צה"ל אינם מתירים פעילות עיתונאית פלשתינאית חופשית במצבי עימות. ראשי איגוד העיתונאים הפלשתינאי פועלים, בין היתר,  להפצת עצומת מחאה בינלאומית המציירת את ישראל כמדינה סותמת פיות. מה קורה כאשר המנסים לסקר, לדווח ולחזור הביתה בשלום - הם עיתונאים ישראלים? 

לאחרונה הסתיים בפריז כנס תקשורת בינלאומי ביוזמת אונסק"ו, ארגון התרבות, המדע והחינוך של האו"ם. הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים נטלה חלק פעיל באירוע ובין הנואמים היה גם נציג האיגוד הפלשתינאי.

כצפוי, הוא תקף בחריפות את יחס הצבא הישראלי לעיתונאים פלשתינאים המנסים לתעד מצבי עימות בשטחים. בולמים אותם. חוסמים אותם. עוצרים אותם.

כתבתי לנשיא הפדרציה הבינלאומית ג'ים בומהלאה  וביקשתי ממנו לבדוק אפשרות לתמיכה של הפדרציה בהקמת "קו חם" בין אגודת העיתונאים בירושלים לבין איגוד העיתונאי הפלשתינאי. שיגרתי באישור יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים והועדה לקשרי חוץ באגודה מכתב דומה גם למוגנס בליכר נשיא הפדרציה האירופית של איגודי עיתונאים. 

ההצעה עוסקת בסיוע מיידי וממוקד: צוות ישראלי נקלע לקשיים, צוות פלשתינאי נבלם במחסום – מטלפנים לעמית בצד השני של הקו ומבקשים פעילות דחופה שראשיתה ברור: מה קורה בשטח? כיצד נקלע הצוות למצוקה? ואחר כך פעולה-  בדיקת דרכים לסיוע מהיר.  

אם צריך לפנות לדוברים ואנשי ממסד של רשות זאת או אחרת בצד הישראלי או הפלשתינאי – פונים ומנסים לשדר מסר ברור: איכפת לנו שעיתונאים פעילים המנסים לעשות את עבודתם נמצאים במצוקה – ותהא לאומיותם אשר תהיה. אנחנו מנסים לפעול כדי שהם יחלצו ממנה ויוכלו לדווח, כמה שיותר מהר ויותר בטוח.

דוקא בומהלאה (בצילום למעלה) שאיננו שופע בניסוחי נאומיו אהדה יתרה לישראל השיב מיד כי הוא מברך על היוזמה וינסה לברר את עמדת האיגוד הפלשתינאי. תחילה ציין כי הוא מבקש הצהרת תמיכה של האגודה הירושלמית בעקרון חופש התנועה והסיקור.

 כתבתי לו בתשובה שהעיקרון הזה מקובל על האגודה בירושלים ככל שמדובר בעיתונאים בשליחות מקצועית  אך הגיעה השעה להמיר הצהרות בפעולה שתכליתה לסייע לקיום החופש הזה בפועל.

בעודו מברר את עמדת האיגוד הפלשתינאי אני קורא ב"וואלה ברנז'ה" את הידיעה על הסכנה בה עמד צוות סיקור של וואלה בשטחים (דיווח של אבי יששכרוף ודניאל בוק).  

למרבה הצער מי שלא סייע ואולי אף סיכן את הצוות הישראלי – היו על פי הדיווח דווקא עיתונאים פלשתינאים.

אירוני ומר עוד יותר: בעוד שכוחות הביטחון של ישראל ושל הרשות הפלשתינאית שיתפו פעולה בחילוץ הצוות הישראלי ללא פגע – לא קראתי בדיווח על האירוע על סולידריות עיתונאית פלשתינאית לעמיתים ישראלים בעת שהיו שרויים במצב של סכנה מוחשית וקרובה לשלומם.

נסעתי לפני מספר שנים לאירופה למפגש עם ראשי האיגוד הפלשתינאי שתכליתו בדיקת היתכנות של שיתוף פעולה מקצועי טהור. כללי הפתיחה של המפגש: אף אחד לא מחוייב לניסוחים פוליטיים. רק הבנה כי עיתונאים מדברים בשפה משלהם ותקווה כי אפשר למצוא מכנה מקצועי משותף.

 ניסחנו בתיווך נורבגי מסמך עקרונות מפורט. חתמנו עליו. חזרנו הביתה למזרח התיכון הטעון לאגודות שהמרחק ביניהן הוא פחות משעת נסיעה.

המסמך נותר פיסת נייר מנותקת מן המציאות בשטח. פיסקת הסודיות שבו מונעת ממני לפרט מי התחייב שם  למה. הצד השני לא אוהב לחשוף מסמכים שכאלה בתקשורת.

אפשר להמשיך לעסוק בהצהרות בכינוסים ומפגשים בינלאומיים – אפשר לעבור לפסים של פעילות סיוע הדדי שאינה מחפשת צבירת נקודות השפעה על דעת הקהל הבינלאומית. אפילו לא על זאת שבבית.

יש שותף בצד הפלשתינאי? כזה שמסוגל לקבל החלטה מקצועית בלתי תלויה במצב הרוח במוקטעה? אני ממתין לתשובה.